אחרון המוהיקנים / אמנון ורנר

אחרון המוהיקנים

אמנון ורנר - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ברוך זלץ הסב ליד שולחנו הקבוע בקצה הרחוק של חדר האוכל. כך מדי ערב בערב.

איור מאת יעקב גוטרמן

מאז הפרטת הקיבוץ לפני שלוש שנים וההחלטה להמשיך להכין בחדר האוכל רק את ארוחות הערב, פחת והלך מספר האוכלים ולמעשה רק ברוך - נשאר אחרון.

 

ערב-ערב היה מגיע בעזרת סול, הפיליפיני הצמוד שלו. היה מדדה אל עגלת ההגשה עליה היו מונחות ארבע צלחות. האחת עם חלק מתרנגולת ז"ל, שמוריס הטבח היה מבשל בכול יום ראשון והיה מחלקה לכמה מנות. בצלחת השנייה - מנת דג, אותה נסיכת הנילוס המלווה את הקיבוץ מאז עלייתו על הקרקע לפני שבעים שנה, בשלישית פלפל ממולא באורז ובשאריות העוף מהשבוע שעבר, וברביעית - מנה צמחונית, שהייתה משתנה בכול שבוע.

 

ברוך היה משתהה רגע ארוך ולבסוף היה מצביע על בחירתו. לאה הייתה ממהרת להניח את הצלחת על המגש שבידי סול ומיד ממהרת להחזיר את יתר המנות למקרר, מנקה את עגלת ההגשה ומתיישבת מאחורי מכונת שטיפת הכלים, מצפה לסיום הארוחה. ברוך היה ממשיך לדדות לעבר שולחן הסלטים כשסול אחריו עם המגש. שם היה עליו לבחור בין סלט כרוב אדום לבין סלט כרוב ירוק ולתבל אותו, שוב בעזרת סול, בחומץ לימונים או רוטב אלף האיים. עוד היה צריך להחליט תה או קפה ואז היה צועד בצעדים קטנים ומדודים לפינתו הקבועה. מתיישב ומתחיל בארוחתו כשסול נסוג לאחור, הוא לא אהב את האוכל הקיבוצי ואת ארוחתו היה מכין לעצמו בחדרון הסמוך לחדרו של ברוך.

 

שתי החלטות היקשו על הקיבוץ לבטל את ארוחת הערב היקרה הזאת.

 

האחת - "ארוחת הערב תקוים כל עוד יהיו חברים שיעדיפו אותה על ארוחה בביתם, עד לאחרון האוכלים", הודגש בהחלטה.

 

השנייה, בהמלצת רשם העמותות - "להחלטה עקרונית דרוש רוב של שבעים וחמישה אחוזים, בהצבעה חשאית.

 

בסוף השנה השלישית, התאספה האסיפה השנתית לאישור המאזן ולכמה החלטות עקרוניות. לאחריה הצבעה חשאית... ההצעה על סגירת המטבח נפלה. שמונים ותשעה בעד הביטול, שלושים ואחד נגד.

 

למחרת, רז רכז הקהילה השכיר, כעוס ורותח כינס את ההנהלה, והודיע על התפטרותו... לא לפני שביקש מהנוכחים הסבר: "שמישהו יסביר לי, איך זה קורה כבר פעם שלישית, שזקן אחד שמשתמש בשירותי המטבח הגירעוני, מכניס הפסד בן ארבע ספרות, שנה אחר שנה?"

 

ימה שאיננה חברת ההנהלה ויושבת בישיבות רק כדי לכתוב את הפרוטוקול, נענתה לאתגר: "נדמה לי שיש תשובה ברורה. יש קואליציה של המיעוט. שבעת הוותיקים בבית האבות... ביתר דיוק שבעת הוותיקות, שני תורני המטבח שאמנם נהנים ממשכורת צנועה אך עבודתם עוד יותר צנועה. אליהם יש לצרף את משפחת ברוך זלץ בת חמשת המצביעים, כך שנותרו עוד שבעה-עשר שקופחו או נדפקו בלשון ההמון על ידי ההנהלה בשנים האחרונות והרי לכם עשרים וחמישה אחוזים פלוס".

 

רז יצא בסערה, לאחריו יצאו יתר חברי ההנהלה רגועים יחסית. רק ימה נשארה לסיים את הפרוטוקול.

 

לאחר כחודש, מצעד אבלים דומם יצא מכיכר החלוצים, שם התרומם מעלה-מעלה פסל שיש איטלקי של חלוץ וחלוצה, מתנת דנה, בת הקבוץ, הפסלת שעשתה ועדיין עושה חייל בגולת ארה"ב ההומייה. בראש הוביל טנדר סוסיתא, שהוצא באופן מיוחד ממוזיאון הקיבוץ, עליו ארון שהיה עטוף בשחורים. ליד תומר הנהג ומנהל בית הקברות, ישב פז מזכיר הקיבוץ. לאחר הסוסיתא השתרכו שבעה קלנועים שנעו בדממה מוחלטת. חתמה את התהלוכה שיצאה אל עבר חלקת הוותיקים, מכונית מרופטת של משפחת זלץ . הטקס היה קצר, ענייני ומכובד.

 

ימה תקתקה אל מסכי החברים, מהערב - חדר האוכל נסגר סופית.

 

[הסיפור משתתף בתערוכה - "סיפורי מגרה", בבית אריאלה בתל-אביב]

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: