הפסנתר / אמנון ורנר

הפסנתר
מאת אמנון ורנר, מתוך הספר: זמן קיבוץ
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  
איור מאת יעקב גוטרמן

לחתונתם של מרינה ובנצי הגיע לקיבוץ פסנתר כנף מהודר, מתנת משפחתה של מרינה החיה ברוסיה. מנוף גדול הוריד את הפסנתר הישר לחדר האוכל . הפסנתר הישן שניצב שם שנים ועדיין נראה כחדש הובל ע"י החצרן התורן לביתם החדש של הזוג הטרי שכלל לא היה כל כך צעיר.

ההעברה הכפולה הזאת לא יכלה שלא לצבוט קלות את לב החברים הותיקים, כולם זכרו היטב את "שנת הפסנתר" .

כפי שהסינים מונים את השנים בשמם של אלים וגיבורים כמו... "שנת הדרקון האיום", "שנת הכלב הגדול" ו"שנת נחש העכביש", כך אצלנו בקיבוץ שמות השנים שחלפו נשאו בחובם את אירועי הקיבוץ כמו... "שנת השריפה הגדולה", שכילתה את מחסן הבגדים, המקלחת המשותפת והמכבסה גם יחד או "שנת הח"י ", בה נולדו באותה שנה 18 תינוקות  וכמובן "שנת הפסנתר".. עליה ראוי שיסופר כאן לפרטי פרטיה וכך היה הדבר:

 

שמועה עברה בקיבוץ כאש בשדה קוצים. "למרינה יש פסנתר בחדר". רשת סמויה אך מסועפת  העבירה את הידיעה המרעישה מבית לבית, מהמוסך למכבסה ומהמטבח לפרדס. איש לא יודע כיצד הרשת עובדת, אך היא עובדת - עובדה. דודו החשמלאי שבא לתקן קצר חשמלי בלוח החשמל של מרינה, ראה אותו במו עיניו, וממנו עברה הידיעה  ל"מרכזיה" עלומה ומשם, מי יודע אולי באלחוט ואולי דווקא בעזרת חוט... ואולי ע"י יונים.. מי יודע?

מרינה שהגיעה מ"ברית המועצות", ישבה בקיבוץ שלוש שנים לפני פרוץ המהומה. מרינה באה בגפה. היה קושי לקלוט בקיבוץ "רוקה מבוגרת" העלולה לפגוע במרקם המשפחתי המהווה את הבסיס החברתי של הקיבוץ, אך הרצון לתת יד "להגשמת הציונות כאן ועכשיו", כפי שאמר דן פיש הרכז המיתולוגי של הועדה הפוליטית, הכריע. מרינה התקבלה בחום ובאהבה ותוך שנה היתה לחברת קיבוץ מן המניין.  עבדה בתיכון המקומי כמורה למחשבים ויחד עם זה היתה מעורבת בכל תחומי הפעילות הקיבוצית. מרינה אמנם לא היתה יהודיה עפ"י ההלכה, אך ענין זה כלל לא נחשב כבעיה בקיבוץ. יותר מכך, רבים חשבו שיש בכך אף יתרון. שני יוצאי רוסיה האחרונים שהגיעו לקיבוץ, לא הצליחו להיקלט בו למרות שהיו יהודים כשרים לחלוטין.

"העם היהודי זקוק לדם חדש", אמר עוזי הקטן בכל פורום אפשרי. מלבד המילה "דם", האמירה הזאת היתה מקובלת על הכול. היו גם כאלה שהדגישו שדוקא הקיבוץ "זקוק לעירוי דם", בעיקר בכל הקשור לעקרונות השיתופיים. בימים ההם הקיבוץ שמר בקפדנות יתרה על כל סדרי השיתוף והשוויון.

 

והנה הגיע פסנתר. רכוש פרטי יוצא דופן כפסנתר לא יכול היה להתקבל על הדעת.  גם האקורדיון שהביא איתו נחצ'ה כשהצטרף לקיבוץ, היה רכוש הקיבוץ ואופסן בין מסיבה למסיבה ובין חג לחג במחסן ועדת התרבות, למרות שרק נחצ'ה ניגן עליו. 

 

היה להם, לחברים, חלום - יום יבוא ויגיע פסנתר לקיבוץ ואז הוא יעמוד ברוב כבוד והדר על במה קטנה בחדר האוכל. מיטיבי הראות כבר ראו את המפה הרקומה שתכסה אותו ואת אגרטל הפרחים שיוצב במרכזו ואת התורן  שיחליף מדי יום את הפרחים הישנים בחדשים. 

 

במשך שבוע חרושת השמועות חרשה, חריש עמוק, בכל פינות הקיבוץ, עד שועדת השוויון החליטה לטפל במצב הבלתי ראוי, שלא לומר הבלתי נסבל.

הביקור של בנצי, רכז וועדת השוויון, בחדרה של מרינה היה מביך, קשה וקצר. מרינה נדהמה מהתביעה החד-משמעית להעביר את הפסנתר לחדר האוכל. היא כלל לא דיברה, ישבה סמוקה ומבוישת, דמעות חנקו את גרונה.  בנצי עשה כמיטב יכולתו ובעדינות ראויה לשמה, אמר לה: "אני מצטער נורא, זה בניגוד לתקנון הקיבוץ... מחר יבוא אלעזר החצרן ויעביר את הפסנתר לבית התרבות. אין כאן כל ענין אישי, להפך.. אני רק ממלא את תפקידי". מרינה מלמלה בתשובה כמה מילים חסרות פשר ואחר כך טמנה ראשה בידיה ולא הוסיפה מילה.

כאן ראוי לציין שבאותה שנה בנצי התאלמן לאחר שרותי רעייתו נפטרה ממחלה קשה.  היותו אלמן יצר מתח סמוי נוסף בשיחה הקצרה שהיתה ממילא מתוחה.

 

בבוקר הגיעו אלעזר עם שני "מתנדבים" וטרקטור, אלעזר דפק קלות על הדלת, וכשזו נפתחה, אמר: " אני מצטער, אני רק השליח,  אנא אל תכעסי עלי... את יודעת שאני מאוד מכבד אותך, לא הייתי רוצה שתפגע ההבנה בינינו..", הוא התכוון לתורנות העבודה המשותפת שלהם במטבח, בכל שבת שנייה. יחד עם עוזריו ניגש אלעזר לחסל את הפרשה החמורה. אלא שאז הופתעו שלושת "המוציאים לפועל". הפסנתר שאמור היה להיות כבד וקשה לניוד, התברר כחסר משקל. ההפתעה היתה גדולה, לרגע הכול קפאו על מקומם. אלעזר היה הראשון שהתעשת, יצא במהירות יחד עם עוזריו  ומיהר אל בנצי, מרכז וועדת השוויון: "הוא לא שוקל יותר מכורסא" אמר אלעזר לבנצי והוסיף:  "משהו כאן, לא תקין, אפילו מסתורי... לכן לא הוצאתי את הפסנתר" סיים ונעלם עם הטרקטור ושני עובדיו הנאמנים.

 

בנצי לא בזבז זמן, רץ שוב לחדרה של מרינה. מצא אותה בחדרה כשהיא יושבת ליד השולחן וממררת בבכי, הפסנתר עדיין עמד באמצע החדר, מוכן לתזוזה כזאת או אחרת.

בנצי, חבר ותיק ומנוסה בקש לברר את התעלומה, אך לא הצליח להוציא ממרינה מילה. היא רק הצביעה על הפסנתר, כאילו ורצתה לרמוז משהו. בנצי ניגש לפסנתר, בחן אותו מסביב, אך לא מצא בו דבר יוצא דופן. הוא דחף אותו קלות ואמנם... אלעזר צדק, הפסנתר נע בקלילות.

התעלומה גברה והלכה, בנצי הרים את המכסה והופתע לגלות שהפסנתר ריק.... לא היו בו כל האינסטרומנטים המוזיקליים שעושים את הפסנתר  ל.. פסנתר. חזר והתיישב ליד מרינה מנסה בראשו לבנות דיאלוג שייתן מענה לשאלה, ללא הצלחה.

מרינה קמה וללא מילים שפתה קומקום קפה. היא לא היתה זקוקה לאינפורמציה ממוקדת, בנצי כמו מרבית חברי הקיבוץ היה מכור ל"קפה בוץ" עם שתי כפיות סוכר. בסתר ליבה אהבה את האיש הגוץ הזה. אמרה לעצמה "לא, אני לא אוהבת אותו אלא רק מחבבת..", היא כבר למדה שבקיבוץ רק מחבבים אחד את השני. "לאהוב.. זאת ממש סכנה למשפחה הקטנה והאינטימית ששמה קיבוץ", המשיכה ללחשש לעצמה, למרות שידעה היטב שבנצי הוא כבר בחזקת "פנוי".

הקפה עבורו והתה בכוס זכוכית דקה עבורה, הוגשו לשולחן יחד עם רקיקים בצלחת עטורת שושנים. רקיקים אלו שנאפו על ידי מרינה על פי מתכון שהביאה איתה מהמולדת הקודמת, שמם יצא לתהילה בפי כול.

לבסוף, פתחה מרינה ואמרה: " בנצי סלח לי.. לא היתה לי כל כוונה לפרוץ גדרות, למרות שלדעתי הן גבוהות מדי והרי אתה יודע את דעותיי. אני רק רציתי שיחשבו שיש לי פסנתר. בארץ מוצאי, פסנתר בבית אומר משהו על בעל הבית. אין לי כסף וגם איני צריכה פסנתר... אולי נכון יותר לומר.. לא צריכה אבל רוצה אם אתה מבין את ההבדל.. רק רציתי שתהיה לי ולאורחי הרגשה נעימה, אפשר לומר, הרגשת בית. תבין לפסנתר יש ריח של תרבות, ריח היוצר אווירת הנאה, צלילים הנישאים באויר גם מבלי שמישהו ינגן, מספיק שאתבונן בפסנתר וכבר אני שומעת את הוואלסים של שופן וכבר אני רואה אותו בעיני רוחי מטייל ביער.. רציתי שלביתי יהיה ריח טוב שכזה, לא יותר מכך ".

בנצי לא ידע את נפשו, זה זמן רב שלא עמד במצב כה מביך. מבטו רפרף בין הפסנתר לבין מרינה והוא מלמל לעצמו בשקט:   "אם פסנתר שאיננו למעשה פסנתר, אומר משהו על בעליו, קל וחומר שהוא יכול לומר משהו על הקיבוץ...", ושוב שוטטו עיניו סביב - סביב ולבסוף שקע במבט ארוך על הפסנתר. לא העיז לתת מבט ארוך מדי במרינה עצמה.. "בחורה נאה.. מדוע לא נישאה שם ברוסיה? אולי נישאה שם וברחה ?" המשיך בהרהוריו שנשאו אותו בדמיונו הרחק מקימורי הפסנתר אל הקימורים המאוד מציאותיים שהיה יכול לחוש בהם גם מבלי להעיף בהם מבט... העבודה המשותפת בוועדת התרבות קירבה ביניהם, "רק קירבה אפלטונית", אמר לעצמו  וקטע את הרהוריו  שעמדו לחצות את הגבולות שהשים על עצמו לאחר האסון שקרה לו לא מזמן..

"תראי מרינה", אמר לבסוף, "אני מבין אותך.. אבל תקנון הקיבוץ הוא חד משמעי בנושא, את צריכה לותר עליו למען הכלל ".

מרינה הנהנה כמבינה את העניין ולא אמרה מילה .

למחרת חזר אלעזר החצרן עם הטרקטור ובלי עזרה העמיס את הפסנתר שלמעשה לא היה פסנתר.  "תחשבי חיובי, כעת יהיה לך פחות לנקות", אמר והעביר את הפסנתר לחדר האוכל. עוד באותו הערב כוסה הפסנתר במפה רקומה עליה עמד אגרטל שבתוכו שלוש גלדיולות ורודות.

 

שנים ארוכות עמד שם הפסנתר שלא היה כלל פסנתר, סגור במנעול מוזהב קטן, וכדברי מרינה אמר משהו על טיבו של הקיבוץ. פרשת הפסנתר פתחה מסלול התקרבות בין מרינה לבנצי, מסלול שבסופו נאלץ גזבר הקיבוץ לקנות שתי טבעות נישואין. 

 

כעת, אחרי החתונה, חזר הפסנתר שאינו כלל פסנתר אל ביתו הנכון וגם שם יוכל לומר משהו על בעליו... אולי יעלו ממנו באופן פלאי מנגינות הוולגה או הדנייפר, או אפילו אפשר יהיה לשמוע כיצד צ'יקובסקי מפצח אגוזים, ואולי יוכל לשרת את בעליו גם באופן יותר קונסטרוקטיבי? אולי ככוננית ספרים?....

זהו הסיפור על הפסנתר הראשון בקיבוץ. עכשיו יש לנו שניים.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: