קרוב לבית - הסביבה שלנו / אמנון להב

קרוב לבית - הסביבה שלנו   

אמנון להב - גלעד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך עלון הקיבוץ]

 

היום בדיוק לפני 53 שנים, בתאריך 12.5.1948 ברחו הערבים תושבי הכפר השכן שלנו - חובייזה - ולא שבו עוד לבתיהם.

איור מאת יעקב גוטרמן

בימים אלה, כשישראל עומדת שוב במאבק על עצם קיומנו, וכשהפלשתינאים מעלים תביעות ל"זכות השיבה", חשבתי שראוי לחזור ולספר איך קרו הדברים כאן אצלנו, ברמת מנשה.

 

בתקופה התורכית היה אזורנו ריק מתושבים במשך נמה מאות שנים. איך יודעים? מסתכלים במפות עתיקות כמו מפת ז'קוטאן, שהיה משרטט מפות כשליווה את צבא נפוליאון כשעבר באביב 1799 ממש לידינו בדרכו לעכו. במפה זו מופיע כפר יחידי - סינדיאנה, שנמצא מערבית למושב עמיקם. מפות נוספות, קצת עדויות כתובות, כמה חפירות שמיכאל ערך, שמות של הכפרים (כולם שמות לא עתיקים, קשורים לנוף או לצמחים, כמו חובייזה-חלמית, בוטימאט-עץ אלה, סוברין-צמח הצבר וכו'). מעידים ש-20 הכפרים הערביים שקמו בשטח רמת מנשה נוסדו לפני כ-150 שנה, לכל היותר. זה לא מעט, הם חיו כאן 5- 4 דורות, אך בוודאי אינם מ"צאצאי הכנענים" מלפני 4000 שנה כפי שטוענים כמה היסטוריונים פלשתינאים.

 

מהיכן באו התושבים? מאום-אל- פחם וצפון השומרון, מהר חברון, מכפרים במצרים ומקרב בדואים טורקמנים שנדדו באזור עד שהתיישבו בו.

 

ההתיישבות היהודית התחילה בבת שלמה וגבעת עדה, בקצה המערבי ובמשמר העמק, יקנעם והזורע, בשולי עמק יזרעאל.

בלב הרי אפרים, כפי שקראו אז לאזור, הוקם יישוב ראשון רק ב-1937 הוא עין השופט. אליו הצטרפו דליה (1939), רמת השופט (1941), עין העמק (1944) וגלעד (1945). כל ההתיישבות הזו שלפני קום המדינה הייתה בעלת מגמה ציונית-פוליטית ברורה: "לחדור ולהתיישב באזור ריק מיהודים לנוכח הידיעות על תוכנית לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, ערבית ויהודיות. המטרה כאן הייתה ליצור "גשר התיישבותי" בין עמק יזרעאל לזיכרון יעקב והשרון."

 

היישובים העבריים כולם קמו על אדמות שנקנו בכסף מלא. לרוב שילמו 3 פעמים:

פעם - לבעל האדמות, עשיר שחי בחיפה או עכו.

פעם שנייה לפלחים שעיבדו את האדמה, אך לא היו בעלייה.

ובשלישית - שוב לפלחים, שסירבו להתפנות ודרשו פיצוי נוסף.

הקניות בוצעו ע"י קק"ל וחברות ציוניות נוספות והאדמות שנרכשו היו ברובן גרועות, דלות ומלאות אבן. השטחים הטובים יותר (כמו האדמות לאורך נחל תנינים אצלנו) נשארו בידי הערבים לרוב.

 

איך קיבלו תושבי הכפרים הערביים את שכניהם החדשים? בוודאי שלא שמחו. הם ניסו למנוע את ההתיישבות, איימו על מי שמכר אדמות, הציקו וזרקו אבנים, ירו פה ושם, אבל לאחר זמן השלימו ולמעשה התקפות של ממש לא היו על אף יישוב. בהדרגה הגיעו מרבית יישובי האזור ליחסי שכנות סבירה בשנים שקדמו למלחמת העצמאות. פה ושם היו חברים, בעיקר המוכתאר או שומר השדות, שניסו ללמוד ערבית ולהכיר את השכנים, פה ושם נעזרו הערבים בטיפול רפואי, בהשאלת כלי חקלאי או בלימוד שיטת עיבוד חדשה. הכפריים היו ברובם הגדול דלים ופשוטים, חיו בקושי מחקלאות, חסרו בית ספר ומסגד, ולא היו מעורבים בפעילות פוליטית. בעצם היה זה דו קיום במקביל עם מעט נקודות חיכוך והשקה וצפייה לבאות.

 

נגוס (חבר גלעד) במאמר ליומן הקיבוץ בספטמבר 1945 (שכנראה לא פורסם אף פעם) כתב על היחס לשכנים: "... היחסים הם פחות או יותר יציבים, בלי הפרעות מיוחדות או רק קלות, שסידרנו בלי קשיים מיוחדים" ... "יש לנו את כל הנתונים ליחסים תקינים וטובים גם להבא, אבל צריך להיזהר ולא לחיות באשליות ובביטחון מופרז על סמך היחסים הטובים של היום. הכלל צריך להיות: כבדהו וחשדהו!"

 

המצב השתנה לחלוטין בפרוץ מלחמת העצמאות. במרץ 1948 היה החודש הקשה ביותר במלחמה, והערבים עמדו כמעט לנצח. באפריל תקף "צבא ההצלה", שהיה הכוח החזק ביותר של ערביי ארץ ישראל, את קיבוץ משמר-העמק כדי להגיע לחיפה. קאוק'גי המפקד הוביל חטיבה סדירה, עם תותחים ושריוניות. אך רק אחרי 10 ימי לחימה קשה, הובס ונסוג ובמסגרת קרבות אלה ב-1948 החלה עזיבת הכפריים הערביים באזורנו.

חלק מהכפרים נכבשו צבאית - כך מנסי (מול היוגב) אבו שושה ואבו זריק וכופריין. תושבי בוטימאט ברחו. מעטים יודעים שזו הייתה הפעם הראשונה במלחמת העצמאות שנכבשו כפרים ותושביהם ברחו או הוברחו על מנת שלא יחזרו עוד. בעצם ניתן לאמור ששאלת הפליטים הערביים התחילה כאן, לידינו.

 

יוף (חבר גלעד), בתיאור מזיכרונותיו, כתב על התמונה העצובה של פליטים זקנים, נשים וילדים, מתושבי הכפר אום-אל-זינאת (מעל אורחן אליקים של היום), שעברו ליד גלעד בדרכם ברגל דרומה לאחר שכפרם נכבש. הוא סיפר שחברי גלעד עזרו להם קצת, נתנו מי שתייה, החרימו עדר עזים גדול, וסירבו לפקודה לחפש נשק בחפצי הנשים!

 

גורל תושבי חובייזה נחרץ חודש מאוחר יותר, וקשור ב"הסכם ג'נטלמני" מיוחד במינו שהיה בינם לבין הקיבוץ שלנו. זאת הייתה הבטחה הדדית שאם תהיה סכנה לשכנים וכוח צבאי יתכונן לתקוף, כל צד התחייב לשכנו להודיע ולהזהיר בעוד מועד, ואחר כך - איש לגורלו! ואומנם כוח של אצ"ל קיבל משימה לכבוש את כפרי דרום מערב רמת מנשה, מסוברין וסינדיאנה עד חובייזה ואם-א-שרף [ליד גבעת ניל"י]. כשנודע הדבר לחברי גלעד, נפגש שומר השדות בסתר עם נציג הכפר חובייזה והזהירו מפני ההתקפה הצפויה למחרת. כך קוים ההסכם ובו בלילה קמו אנשי חובייזה ועזבו גם הם בדרכם דרומה. למחרת כבשו "גיבורי" האצ"ל כפרים רקים כמעט, הפגיזו והרגו, ללא התנגדות ממשית.

 

במכתב מ-12.5.1948 כתבה לוטה (חברת גלעד): "היום כבשו את חובייזה. פוצצו את הבית הגבוה ועוד כמה בתים נוספים וכעבור שעה ומחצה הסתלקו כלעומת שבאו. היו הרבה מאוד אנשים שבאו בשמונה אוטומובילים וגם משוריינים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה מתיחות שררה עד שנתחוור לנו מי הם האנשים. הרברט דיבר עם מפקד הפעולה, אבל כנראה שזו הייתה פקודה מגבוה... זה שלושה ימים שאצ"ל הסתובב כאן בסביבה והערבים ידעו על כך. בכל אופן נשארו בכפר רק עוד עשרה ערבים שדשו את החיטה לפני הכפר והסתלקו רק עם התקרב המשוריין... הערב הודיעו בשידור של האצ"ל שנפל לידיהם שלל רב ותחמושת. לא דובים ולא יער."

 

כפי שהראה יוסי יקירי בעבודה סמינריונית שכתב לאחרונה, גם מזיכרונות אנשי אצ"ל עצמם עולה שכבוש הכפרים היה כמעט ללא התנגדות. נזכר גם היחס העוין של חברי גלעד לאצ"ל, עד שאפילו מים לשתייה לא נתנו להם!

 

וכך, באמצע מאי 1948, הפך כל שטח רמת מנשה ריק מתושביו הערביים, למעט הכפרים שבשולי ואדי ערה, שם נשאר צבא עירקי עד סוף המלחמה. בכפרים שננטשו מרבית הבתים הוחרבו, והתושבים הגיעו לאום-אל-פחם ומשם המשיכו רובם הלאה לכיוון ג'נין ושכם.

 

היום, כשערביי ישראל מדברים על ה"נכבה"(שואת 1948) ובוועד האיסלמי באום-אל-פחם תובעים 40,000 דונם מאדמות "א-רוחה" (השם הערבי של רמת מנשה), ראוי לזכור איך קרו הדברים ומדוע. תושבי חובייזה הפכו לפליטים בשל סירוב ההנהגה הערבית לקבל את החלטת האו"ם ב-1947 על הקמת שתי מדינות, זו ליד זו. ככל שחקרתי ומצאתי ותיקי הקיבוצים באזורנו לא חשבו מעולם שהשטח יהיה ריק מערבים, פינוי הכפרים נעשה במהלך מלחמה קשה, לחיים ולמוות וכתוצאה ממנה ולא כוונה מראש, כפי שטוענים ההיסטוריונים החדשים. תברי גלעד עמדו בהסכם הייחודי שלהם עם שכניהם מול חיילי האצ"ל. זה היה המעט שיכלו לעשות לנוכח הטרגדיה האנושית שאכן התחוללה מול עיניהם. היום אין אנו צריכים להרגיש אשמה, או רפיון הדעת, כי האחריות לכך היא של מנהיגי ערב שהכריזו ש "מה שנכתב בדיו (באו"ם) - יימחק בדם!" פתחו במלחמה ובכך הביאו אסון על עמם. את גלגלי ההיסטוריה לא ניתן להחזיר, ולכן לא ישובו תושבי חובייזה ובוטימאט לעולם לבתיהם, ואנו - כדאי שנזכור, נדע ונבין כיצד קרו הדברים. עם שכנינו הערבים נטפח שכנות טובה, אבל על האמת שלנו- לא נוותר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: