היה היה איש / אמנון ורנר

היה היה איש
מאת אמנון ורנר, קיבוץ כרמיה
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן
 

"או...או..." אמרה יהודית כאשר פוגל נכנס לחדר האוכל חגור באקדח חדש. יתר האוכלים גם הם הפסיקו את פעילותם הגסטרונומית וצפו בהשתהות באירוע. החיבור בין פוגל לאקדח היה הזוי  לחלוטין.


איור מאת יעקב גוטרמן

פוגל גילם במבנה גופו, במחשבתו ובפועלו, איש ממוצע. לא גבוה ולא נמוך, לא מעניין באופן מיוחד וגם לא משעמם יתר על המידה, לא חכם אך גם לא טיפש, לא חרוץ ולא בטלן...והיה גם מדדה כמו ברווז ואי אפשר היה לומר באם זאת הליכה גברית או אולי נשית דווקא...

"התגייסתי למשמר האזרחי", אמר פוגל לקהל הצופים המתוח ועשה סיבוב סביב עצמו כפי שראה את הדוגמניות מטופפות על מסך הקולנוע.

הסיבוב המביך הזה איפשר לכולם להווכח שאמנם פוגל איננו יפה אך גם לא מכוער, לא שמן ולא רזה.. אבל אקדח? האקדח לא התחבר אליו והחברים העתיקו מבטם ממנו אל הסובבים בניסיון לקבל מהם פרשנות מוסמכת. אלא שהפעם לא נמצא מי שיפענח את התעלומה.

הלך פוגל אל עגלת האוכל, העמיס על צלחת, לא יותר מדי ולא פחות מדי מיני מזונות, ס"ה 1500 קלוריות מחושבות כיאות. התיישב לו במרכזו של אחד השולחנות, לא קרוב מדי לקצה ולא רחוק מדי והחל במלאכת הגריסה. גם ביתר השולחנות, הלסתות חזרו לפעול אך הלחישות, אשר בחדר האוכל הקיבוצי הן רועמות מטבען , לא פסקו. עוד זמן ארוך לאחר שפוגל סיים את הארוחה לא מהר מדי ולא לאט מדי ויצא מחדר האוכל, הרחישות והתמיהות לא תמו.

 

השגרה הקיבוצית הסטואית מטבעה איננה נפגמת גם כאשר עניין זה או אחר אינם מגיעים לכלל הסבר רציונאלי, אך לא עברו ימים רבים והמשטרה הגיעה וחיפשה אחר פוגל.

הוא נאשם בכך שערך לו מטווח פרטי באקדחו שלא במטווח מוכר, בעל רשיון. יושקו מזכיר הקיבוץ באותה עת, נחלץ לעזרת פוגל והבטיח לקצין המשטרה שהדבר לא יחזור, מעתה הוא אישית יפקח על האיש.

בפגישה עצמה, פוגל לא התרגש אך גם לא נשאר אדיש, לא דיבר רק פלט בלחש לעבר הקצין, "מה אתה אומר? " ואי אפשר היה לדעת אם ידע או לא ידע שעבר על החוק.

שוב חזרו החיים בקיבוץ למסלולם הקצוב וגם פוגל המשיך בדרכו. יום אחד מגיע לעבודה ויום אחר – לא. לפעמים נסע העירה מבלי שמישהו ידע למי ולמה, ולעומת זאת,  פעמיים ביום היה פוקד את תיבת הדואר למרות שרכב הדואר היה מגיע רק פעם ביום.

לפעמים באישון לילה, הייתה מגיעה מכונית פיאט קטנה, חונה קרוב לחדרו, דמות שקשה היה לזהותה, הייתה מגיחה מהרכב וממהרת להיבלע בחדרו.

"אולי הוא מצא סוף כל סוף את העזר שכנגד", לחשו בקיבוץ. אך כיוון שזהו נושא שהשתיקה יפה לו, מעולם לא שאלהו בעניין והוא מצידו אף פעם לא נידב אינפורמציה שתבהיר את הערפל שעטה על פרשיה זאת כמו גם על פרשיות אחרות כדוגמת האקדח.

רק יהודית שלא ידעה ללחוש, המשיכה לתהות בקול: "שמתם לב שבפורים הוא תמיד מתחפש "מחוץ לאופנה", פעם מלכת אסתר ופעם שלגיה ופעם לא עלינו התחפש לנערה חרדית". ואם מי מהחברים היה מוכן להקשיב לה, הייתה ממשיכה: "מוזר מאוד, מוזר מאוד, הנה בשנה שעברה התחפש לבוקרת בחצאית עור קצרה שאקדח בלט מאזורה.

 

שלא עפ"י תורת המתימטיקה הצרופה, אפשר היה לומר שפוגל לא רק שהיה האיש הכי ממוצע אלא גם הכי שולי. "אוטסיידר", כמאמר הבריות. חי לו את חייו הפרטיים בשולי החברה כאשר במקרה או שלא במקרה, ביתו הצנוע היה ניצב בשולי הקיבוץ.

 

כאשר פוגל ביקש מיושקו המזכיר, אישור לקבלת קופסת כדורים נוספת עבור האקדח, הוא קבל אותה ללא שאלות מיותרות. חבר מוזר ככל שיהיה, זכויותיו נשמרות בקפדנות. אך יושקו המזכיר הוסיף ואמר: "אני מקווה שאינך חושב ללכת שוב למטווח הבלתי מוכר...".

פוגל הזדרז וענה בקיצור: "חס וחלילה, אף לא כדור אחד!!".

חיי השגרה בקיבוץ נמשכו כהלכתם.

 

עם השנים, פוגל הסתגר יותר ויותר בביתו, אם אפשר לומר כך על מי שגזר על עצמו סגירות מוחלטת מאז שעלה בגפו מגולת רומניה.

פעם, כאשר נשמעה ביקורת על אנא פאוקר, שרת החוץ היהודייה של רומניה , אמר כמה מילים לזכותה ללא פרשנות יתרה, יותר מכך למיטב זכרוני לא שמעו ממנו חברי הקיבוץ  ולו מילה אחת מעבר לנדרש.

פוגל קיבל בשלווה את כל החלטות מוסדות הקיבוץ. לפעמים עמד בהן ולפעמים לא. מכיוון שהיו עוד חברים שלא מילאו אחר כל ההחלטות, לא היה בכך פגם הראוי לטיפול.

לעיתים רחוקות הגיע למרפאה, אך רחל האחות המסורה, שמרה היטב על סודיות ולא הוציאה לרשות הרבים את סודותיו.

 

ביום רביעי אחד, כשהקיבוץ ישב בבית התרבות וצפה בסרט "לילות כבירייה", אולי בפעם השלישית... בדיוק בהפסקה להחלפת הגלגל, נשמעה ירייה מכיוון צפון הקיבוץ.

החברים שמיהרו לצאת מבית התרבות כדי לאתר את מקור הירייה.. צפו לעבר הפינה הצפונית של הקיבוץ, שם רק בחדרו של פוגל הבליח האור. מיהרו  לחדרו, דפקו על הדלת אך לא קיבלו כל מענה. בלית ברירה פרצו את הדלת. פוגל  נמצא מת, הוא התאבד בירייה בראשו, האקדח היה עדיין בידו החמה. סימני הרשף על רקתו המחוררת היו עדות לירייה מטווח אפס. פוגל לא השאיר מכתב, כפי שבדרך כלל אמור לעשות כל מתאבד.

 

איש בקיבוץ לא יכול היה לתת הסבר מניח את הדעת לצעדו האחרון של פוגל. מותו כמו חייו היו בלתי מוסברים ולכן גם בלתי מובנים. בקהילה הקטנה בה הכול היה ברור ומובן מאליו, פוגל נשאר חידה בלתי פתורה.

 

הקיבוץ כדרכו, ערך טקס קצר אך מכובד. כל הקיבוץ צעד בעקבות הארון.  ליד הקבר נשא יושקו מזכיר הקיבוץ הספד נרגש וכמה חברים וחברות קראו שירים מתאימים למעמד. ברקע הושמעה מנגינת עם רומנית שהייתה אמורה להוות תפאורה לחבר שאיש לא ידע את עולמו ואת העדפותיו, גורמים שבדרך כלל משפיעים על אופיין של הלוויות בקיבוץ.  

בקצה בית העלמין, ניצב  אדם זר ומוזר, עטור בכיפה וזקן עבות כיסה את מרבית פרצופו.

כאשר הורד הארון אל הקבר שתל אדמה טרייה שנחפרה זה עתה התנוסס לידו, נראה בברור שהאיש הזר הזיל דמעה. מפאת כבוד המעמד, איש לא שאל לפשר הזר, אך באוויר הדחוס שאפף את בית העלמין הצנוע, השאלה: "מי זה?", הייתה תלויה כסיסמה בהפגנות ה-1 במאי או בטקס חג הביכורים.

בתום הטקס, פנה הזר וביקש לראות את המזכיר. ההמון האט את התפזרותו מנסה לקלוט משהו מהשיחה החרישית שניהל הזר עם יושקו. הזר ביקש להיכנס לחדרו של פוגל ולקחת כמה חפצים אישיים. "אני הוא בן זוגו מזה שלושים שנה", אמר הזר ליושקו והוסיף בעצב: "אתה מבין את מצבנו העדין, אני אדם דתי ממשפחה מכובדת ויושקו חי בקיבוץ ולא יכולנו להרשות לעצמנו לצאת מהארון. אינני יודע מדוע עשה את אשר עשה, אני חושב שדווקא לו ההוויה הזאת הייתה צריכה להיות קלה יותר... חבל... הוא היה בן זוג נהדר. אולי אפילו יותר מכך... הוא היה חבר". יושקו לא הוציא מילה. שילב ידיים עם הזר ויחד פנו אל עבר ביתו של פוגל שהיה לא קרוב מדי וגם לא רחוק מדי.

יהודית, כרגיל, קלטה ראשונה את המתרחש ופלטה בשקט, כך שכל הסביבה תשמע: "תמיד ידעתי", ואיש לא ידע מה היא ידעה.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: