חגיגה - חג - חחח

חגיגה - חג - חחח
מאת אמנון ורנר, קיבוץ כרמיה
איור מאת שאול קנז

"וחג שבועות תעשה לך, ביכורי קציר...", דוד המשיך להתבונן בעצב בפסוק שנכתב באותיות קידוש הלבנה על בד שהיה מתוח בחזית הקיר הגדול בחדר האוכל, אלא שהמילה האחרונה "חיטים", דהתה זה מזמן. " עוד מעט ראש השנה ועדיין הסיסמא הזאת תלויה על הקיר...", אמר דוד חרישית כדי שאיש לא ייקח חלק בתוגתו הפנימית שאפפה אותו בשנים האחרונות. אחר התעשת וקרא בקולו הרם, "לאף אחד כאן לא אכפת", ואכן איש לא הגיב. לא נמצא לו, לדוד, קהל מאזינים בחדר האוכל ההומה בשעת הצהרים,.

דוד ישב בפינתו הקבועה בשולחן הקרוב למטבח. היה ממעט באכילה, אך אף פעם לא וויתר על ארוחת הצהרים. לא מכבר חגג את יום הולדתו ה- 90. מהבודדים שנותרו בחיים מבין מייסדי הקיבוץ.

"שומר החומות", נקרא בפי מרבית חברי הקיבוץ. המחמירים יותר ובעיקר הצעירים שביניהם כינו אותו בסתר:  "האדם הקדמון ".

דוד שמעטים היו מתיישבים לידו בחדר האוכל, המשיך בהגיגיו  שהייתה בהם מרירות והתפעמות גם יחד: "פעם חג הביכורים היה חג, היום..", לא סיים את הרהוריו כאשר בנו אריה התיישב לידו. אריה חגג ממש באותם ימים את יום הולדתו ה- 60, "צעיר" במושגי הקיבוץ.

 

אריה שהיה קשוח כאביו, פנה אליו בחמימות השמורה רק לבני המשפחה: "מה קורה אבא, אתה שוב מדבר אל הקירות ?".

 " גם זה משהו! שהקירות יקשיבו לי! כבר קרוב ל- 70 שנים שהם מקשיבים לי",  ענה דוד והמשיך: "אתה הרי יודע שפעם כשאני הייתי מדבר בשיחות הקיבוץ, כולם היו מקשיבים לי.

היה לי הרבה מה לומר ואנשים היו מקשיבים... וחג הביכורים ... אך, אך... אני הייתי עומד על הבמה וענפי המשק היו מביאים את בכוריהם, איזו שמחה הייתה, האנשים היו מאושרים בפרי עמלם. הייתה איזו התלהבות באוויר, הייתה  הרגשה של .. של השגנו משהו, יצרנו את כל הטוב הזה במו ידינו, היינו כחולמים...!".

"אבא.. זה היה פעם-פעם, רק זקני העדה זוכרים את הימים ההם, העולם השתנה אם תרצה ואם לא תרצה", קטע אותו אריה בנו בכורו שהתקשה לקיים דיאלוג ממשי עם מי שלא הסכים איתו אפריורי, על אחת כמה וכמה עם אביו שהיה מושרש ברעיונותיו.. בולדוזר לא יזיזו.

דוד הפנה מבטו מבנו אך המשיך לדבר אליו: "מדוע צריך לקבל כל שינוי? האם היום החברים יותר מאושרים? אתם בכלל יודעים מהו אושר? זה היה חג, הלב שלי מחייך באושר כשאני נזכר איך הרפתנים היו מביאים את כדי החלב הצונן, ועובדי גן הירק היו מביאים מלוא הטנא... לא טנא אלא ארגזים... ארגזים גדושים במלפפונים טריים, אתה יודע שאז למלפפונים היה ריח... והעגבניות היו גדולות ואדומות והיה להן טעם של עגבניות?".

"אבא אתה שוקע בנוסטלגיה שרק מכאיבה לך ", נסה אריה לעזור לו, אך ללא הצלחה.

דוד כמו חזר לחיים, לחייו נצבעו באדמומית קלה, ראשו הזדקף מעט ועיניו ברקו כמו בימים ההם כשכולם הקשיבו לו: "מה רע בנוסטלגיה, אלו היו חיי האמיתיים, עבדנו בשמחה ולא מתוך כפיה.. עשיתי משהו, ייצרתי ולא רק דיברתי". מבט של תוכחה ליוה את הדברים האחרונים שלא נעמו כלל לאריה.

אריה רגז, הוויכוחים הנצחיים עם אביו נמאסו עליו, רצה להכעיס את אביו מולידו שאינו מסוגל ממרום שנותיו לעמוד איתן על קרקע המציאות ובארסיות, בה התמחה, ענה: "אתה יכול גם לחזור לימי התנ"ך, החג היה גם חג מתן תורה, אולי תתגעגע גם לימים ההם ?".

בנימה מעט מפויסת, שמח על הזמן שמקדיש לו בנו שבדרך כלל עסוק ומסתפק בשאלות על מצב בריאותו, ענה לו דוד: "אתה יודע אריה, אני אמנם חילוני לחלוטין, אך אני חושב שבימים ההם גם לתורה הייתה משמעות אמיתית, לא כמו היום שרבים עושים בה קרדום לחפור בו". אריה שלא היה מוכן לפיוס, רק רצה להכניע את אביו ב"מט", "פט" לא היה מספק אותו, המשיך להסתער: "רק תזכור שבאותם ימים, שנת בצורת לא רק שחיסלה את החג אלא חיסלה גם אלפים רבים שמתו ברעב, כמה שנות בצורת עברת ונשארת בחיים?... אין מה להתגעגע לימים ההם!".

לחייו של דוד האדימו מאוד, הפעם אודם המבשר סכנות. ליבו פעם ביתר שאת. רגש זר של נתק מהמקום ומהאנשים גאה בתוך תוכו. היה ברור שעוד רגע ייצא מכליו. בדיוק אז הגיח לשולחנם, הדור השלישי, טל בנו של אריה נכדו של דוד. טל עמד בראש צוות השינויים בקיבוץ ומאז התקררו היחסים בין השניים שלא לומר שהיחסים קפאו לחלוטין. טל הנמרץ והיעיל שאינו עושה חשבון לאיש, עמד כמה דקות מאחוריהם, שמע את הדו-שיח ומיד הצטרף לשיחה: "שמע סבא, צריך לומר את האמת, חג הביכורים ירד מחשיבותו כי לא היו ביכורים להביא. מהרגע שהחלו לקצץ במכסות המים מרבית גידולי השדה נעלמו, כבר שנים שאין עומר, כי לא מגדלים יותר חיטה, קונים באמריקה בחצי מחיר, שם הממשלה הקאפיטלסטית מסבסדת את החקלאים... ועל איזה גן-ירק אתם מדברים, את הירקות מגדלים בעזה!... אך אני מוכן לגלות לכם סוד קטן", חיכה עד שהשניים הנהנו בראשם לאות שהם מוכנים לשמור על הסוד ואז תוך החצנת התעלות אמר: " בינתיים זה סוד אבל השנה לקחתי על עצמי את ארגון חג הביכורים וזה אומר שתהיה חגיגה גדולה, עוד תראו".

דוד אף לא הסב מבטו אל נכדו, אך אריאל המופתע אמר בנימה סרקסטית:

"ואיזה ביכורים אתה תביא? כרגע חיסלת את החקלאות.."

"תבינו הכל היום "מסחרה"!! הביכורים בתחת שלי! אני עושה חגיגה כדי שעם ישראל יבוא ויקנה כרטיסים, חג ביכורים זה רק התירוץ, אני אביא תאנים מטורקיה ושזיפים מאיטליה... ותפוחים מיוגוסלביה. זה יהיה חג גדול עם רווח יפה לקופת הקיבוץ. 10.000 איש יבואו לאמפיתאטרון סביב שדה חיטת הפלורנס שנזרע בקרוב לכבוד החגיגה, בחרתי זן מיוחד ויפה של חיטה ... "פלורנס"! מכירים? " .

"פלורנס, אמרת ?", דוד כאילו חזר לחיים, שוב הלחיים חייכו ושוב זרחו העיניים: " אני זרעתי "פלורנס" עוד לפני 40 שנה... 6000 דונם! הייתם צריכים לראות... ים של זהב, וכשהרוח נשבה היה זה ים של גלים, עד האופק היה זהוב בעיניים. השיבולים העמוסות במלעונים כבדים היו מתכופפות ומזדקפות חליפות.. זאת הייתה תמונה".

אריה התערב ביובש מהסוג הידוע, של פוליטיקאים טרמפיסטים: "אני יודע, אני מכיר טוב את התמונה, עד היום עיתוני הערב בערב שבועות מוציאים מהנפטלין את התמונות של שדות החיטה שלנו. עם ישראל לא אוהב חקלאים, אך אוהב לראות שדות חיטה וילדה חייכנית עם זר פרחי דגנית על הראש".

היה שקט. כל השלושה הרגישו שלא בנוח. כמה חברים הציצו בשלישיה בתימהון, לא בכל יום נפגשים שלושת הדורות בחדר האוכל לשיחה כה ארוכה.

"סבא, אני יודע שאתה לא שונא אותי...", אמר לפתע טל ופנה בשיא העדינות האפשרית של איש עסקים: "אתה חייב להבין היום הכל "חרטה" נשאר רק הביזנס, אני עושה למען הקיבוץ, זה אולי יהיה חג של פלסטיק, אבל אנו נסגור קופה יפה..."

דוד נתן מבט ארוך בנכדו, זה יובלות שלא עשה זאת. אמנם מזרעו בא, אך היה כנטע זר בגופו. שב ופשפש במעשיו ולא הצליח להבין, כיצד זה קרה. לרגע נראה לו טל כחייזר שהגיע מכוכב אחר ורגע אחר חזר אל עצמו וניסה להתרכך: "פעם בשיא החג הבאנו לבמה את כל התינוקות שנולדו מאז החג הקודם, זה היה מחזה מרנין, פעם עשרה תינוקות ופעם יותר.. לכולם זר פרחים על הראש והם היו נישאים על ידי אמהות הגאות בפרי בטנן...".

"אל תדאג", השיב טל ,"כבר חשבתי גם על כך, שתי משפחות חרדיות מעיירת הפיתוח תבאנה לבמה לא פחות תינוקות.... בתשלום כמובן...".

דוד הגיע לגבול ההבלגה, יותר לא יכול היה לשאת. מריר ומוכה פרץ: "על גופתי המתה... על גופתי המתה נקיים כאן בקבוץ חג ביכורים פלצני שכזה, מה קרה לכם, מה אתם מתלוננים על עולם של צביעות ובצע כסף, אתם חלק ממנו".

לא סיים את אשר היה על ליבו, קם ויצא מחדר האוכל מבלי להקדיש מבט נוסף לצאצאיו. אריה וטל נשארו דוממים דקה ארוכה שבסופה אמר טל לאביו: "אני מצטער על סבא, אבל העולם השתנה, אולי לא השתנה לטובה, אך בעולם הזה אנו צריכם לשרוד... את החגיגה אני אתכנן לפרטי פרטים, זה יהיה חג גדול על אפו וחמתו של סבא".

החודשים חלפו מהר. יותר לא נפגש דוד עם נכדו וגם עם בנו אריה החליף מעט מילים, למרות שבימי שישי ישב לאכול עם המשפחה ב"קבלת שבת", מוסד וותיק בקיבוץ  שאפשר למשפחות לשבת יחד בחדר האוכל.

חג הביכורים קרב והלך. ההכנות הגיעו לסיומן. כל הכרטיסים נמכרו, טל מיהר לברר אפשרות של חגיגה נוספת למחרת היום. "זה יהיה שלגר, בשנה הבאה נעשה פסטיבל של 3 ימים", אמר טל לחברי הקיבוץ שהיו מעט המומים מהמהומה בחצר הקיבוץ בימים שלפני החגיגה.

ערב שבועות, דוד נפטר. מזכירות הקיבוץ החליטה שבתנאים האלה צריך לבטל את החגיגה.

בחדשות נמסרה הודעה על הביטול ועל כך שתוקף הכרטיסים ישמר לשנה הבאה.

כואבים ומהורהרים צעדה המשפחה אחרי הארון שנישא על עגלת המספוא הרתומה לשני סוסים. דוד אמנם הגיע לשיבה טובה, אך באוויר עמדה תחושת החמצה.

"לא נפרדנו כראוי", אמר אריה שפניו החמיצו מעט לבנו טל.

וטל, שהיה שקוע בחישובי הנזק, אמר כלאחר יד: "אחד אפס לטובת סבא".


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: