עיתונאי עם נשמה / אמנון בי-רב

עיתונאי עם נשמה

אמנון בי-רב

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אבנר אריאלי היה בן קיבוץ בצפון הארץ, שעזב את המשק חודש וחצי לפני שהגיע למערכת והציע את עצמו ככתב העיתון.

איור מאת יעקב גוטרמן

כדי להראות שאינו טירון בעולם העיתונות, הוא הביא עימו אוגדן עבה למדי של כתבות ורשימות שכתב בעבר. אחדות מהן פורסמו בעלון הקיבוץ, חלק אחר ראה אור בעיתון הארצי של התנועה הקיבוצית וכמה כתבות, גדולות למדי ומרשימות בהחלט, אף פורסמו בעיתונים ארציים.

 

הוא היה בן עשרים ותשע, אם כי נראה צעיר הרבה יותר. לדבריו, החליט לעזוב את המשק ועכשיו הוא כאן, רוצה להיות עיתונאי.

- ואפילו למצוא לעצמו חברים חדשים. עירוניים, כמובן.

 

למרות שהחליף את מקום מגוריו והחליט לשנות מקצה לקצה את אורח-חייו, הוא עדיין נראה בן קיבוץ לכל דבר. לרגליו נעל תמיד סנדלים מרופטים למדי, ללא גרביים, כמובן. הוא לבש מכנסי ג'ינס מהוהים ומשופשפים, גם כאשר אלה כבר יצאו מזמן מהאופנה. חולצת טריקו מקומטת, שמשום מה נראתה כאילו לא ידעה כביסה מימיה, היתה תלויה תמיד מחוץ לחגורה רחבה שהחזיקה את מכנסיו על מותניו, ועל כתפו היה תלוי תיק-בד פרום בקצותיו, שראה פעם ימים יפים הרבה יותר, אבל גם כשהיה חדש ודאי לא נמנה בין התיקים האופנתיים והיקרים. אבל חזות הקיבוצניק לא עזבה אותו גם לאחר שהצליח להתאקלם בעיר הגדולה, לשכור לעצמו דירה קטנה, להשתלב בעבודה שעליה חלם, לדבריו, מאז שהיה נער - להיות עיתונאי.

 

פניו של אבנר אריאלי הסגירו את מוצאו עוד לפני שסיפר היכן נולד. היו לו תלתלים בהירים, שהזדקרו תמיד כלפי מעלה, כאילו הם נאבקים זה בזה לתפוס מקום של כבוד על פסגת קודקודו של בעליהם. הוא הסתפר לעיתים רחוקות בלבד, ולכן גם אחורי ראשו היו גדושים בתלתלים צפופים, שנראו כמו רעמה צפופה המקיפה אותו סביב סביב. הוא התגלח אחת לכמה ימים, ולכן כמעט תמיד היו פניו מכוסים זיפים צפופים. השפם שגידל פרא הוסיף אף הוא נופך מיוחד לפניו המאורכים משהו.

 

רק עיניו היו שונות לחלוטין ממראהו החיצוני. הן היו כחולות מאוד, שופעות אור, מחייכות, מקרינות אהבה, וגם אם לפעמים השתקפה בהן מלנכוליות נסתרת, בדרך כלל הן היו זוהרות מאוד ומלאות שמחת-חיים.

 

ואולי הן היו הסיבה העיקרית לכך, שכל מפגש עם אבנר אריאלי היה גורם לאיש שיחו להביט אל תוך עיניו בפליאה והפתעה ולהיות מושפע מכוח החיות שניבט מהן.

 

כתוצאה מכל אלה - אי-אפשר היה שלא לחבב את הבחור המקורי והחביב הזה כמעט ממבט ראשון.

 

אבל רק לאחר שהכרתי אותו טוב יותר, בעקבות מספר שיחות על האפשרות שישתלב בעבודת המערכת שלנו, הצלחתי לזהות את התכונה הבולטת והדומיננטית ביותר שלו: טוב-לב ותמימות.

 

שכן, אבנר היה תוצר נדיר, אפילו בהתיישבות העובדת. מין מקורי של ילד-טוב-קיבוץ, שעדיין לא נחשף לקלקולים המאפיינים את החברה המודרנית.

 

דומה היה שכל הרוע שבעולם עקף אותו באחד הסיבובים ולא הצליח להידבק אליו. בחור עם לב טוב, שהטוהר והתום לא נטשו אותו גם בהגיעו לגיל בגרות.

 

הוא היה מוכן לעזור לכל אדם. להתגייס להעברת רהיטים של מישהו שבקושי הכיר, לתקן מכונית של אחת הפקידות שנתקעה עם רכבה בצד הרחוב, ואפילו להלוות סכום כסף מכובד לאחד השליחים במערכת, שסיפר כבדרך אגב על מצוקותיו הכספיות.

 

וכאילו טוב-לב תהומי אינו מספיק, אבנר אריאלי היה גם תמים, לפעמים עד כדי הפתעה. ואולי זו היתה המורשת העיקרית שהביא עימו מהקיבוץ בו נולד וגדל.

 

בצעדיו הראשונים בעיר הגדולה, הוא היה נכון להתפתות גם לסיפורים שעל פניהם נראו תלושים מהמציאות, להאמין גם לשקרים השקופים ביותר, ולהתייחס ברצינות חסרת-פשרות גם לאנשים שנאמר לו בבירור כי אינם רציניים.

 

כדי להיות עיתונאי - וזה, כאמור, היה חלומו של אבנר אריאלי כאשר החליט לנתק את עצמו מהקיבוץ ולנטוע את שורשיו בעיר - היה עליו ללמוד להתייחס לאנשים בחשדנות ראויה, לבדוק היטב פעם ופעמיים אם הדברים שנאמרים לו הם נכונים ועובדתיים, ולאמת ביותר ממקור אחד את הסיפורים ששמע מפי המרואיינים בכתבותיו.

 

לזכותו ייאמר, שהוא היה תלמיד מצוין. כל מה שנאמר לו - נחרת היטב בזיכרונו. כל הוראה, הנחיה, עצה, תדרוך - תויקו בראשו, כאילו היה מחשב משוכלל, נשמרו באחת המגירות הנסתרות של מוחו ונשלפו, כמו בלחיצת כפתור, בשעת הצורך.

 

וכך, אמנם חסר ניסיון מעשי בעבודה עיתונאית, אך עם המון התלהבות ורצון להצליח במשימה שקיבל על עצמו, יצא אבנר אריאלי למלא את תפקידו החדש ככתב נודד של העיתון.

 

עד מהרה התברר לי, כי התקוות שתליתי בצעיר המחוספס מעט, הוכיחו את עצמן הרבה מעבר לכל ציפיותיי. שכן, הכתבות שהוא הביא למערכת היו אוצר בלתי נדלה של סיפורים אנושיים מרגשים ונוגעים ללב.

 

הוא ידע לדובב אנשים ולהניע אותם לספר לו את סיפוריהם האישיים והפרטיים ביותר. בדרך בלתי מובנת הצליח להתחבר אל מרואייניו, לרכוש את אמונם, להזדהות עם בעיותיהם, ולגרום להם לשתף אותו בסבלותיהם, בתקוותיהם, בחלומותיהם וגם באהבותיהם.

 

כאשר חזר למערכת, לאחר שנעדר ממנה יומיים, שלושה ולפעמים גם הרבה יותר, היה מתיישב ליד המחשב, ובמשך שעות ארוכות מקיש באצבע אחת על הקלידים את הסיפור החדש שהביא עימו.

 

ואז, לאחר שחזר ותיקן, ושינה, והתלבט, וכתב מחדש וערך וסגנן כשהיה שלם עם הדברים שכתב - היה אוסף את הדפים המודפסים, מחבר אותם בקפדנות זה לזה במהדק מבהיק ומניח אותם על שולחני, כשחיוך של סיפוק פרוש על פניו.

 

אחר-כך היה מתיישב על הכיסא מולי, נשען לאחור, מתרווח במקומו, תוך שהוא מותח את רגליו לפנים, וממתין שאסיים לקרוא את הכתבה החדשה.

 

עיניו היו עוקבות בעניין אחרי הבעות פני, ומדי פעם, כאשר העפתי בו מבט חטוף תוך כדי קריאה, היה מחייך אלי חיוך מתנצל משהו.

 

כאילו ביקש ממני להבין שהסיפור החושפני שכתב זה עתה הוא בסך הכול סיפור אמיתי, מעשה שהתרחש במציאות של אנשים החיים בינינו, והוא אינו אשם כלל בדרמה האנושית הנפרשת לכל אורכו.

 

שלא ככתבים אחרים, הוא התעקש ללוות את הכתבה שלו גם בהמשך הדרך. רצה לקרוא אותה פעם נוספת לאחר שעברה תחת ידו של עורך-סגנון, קיים התייעצות ממושכת עם הצייר שעיטר אותה, או עם הצלם שנשלח לצלם את המרואיינים שלו, עקב מקרוב אחרי עבודתם של הגרפיקאים, וליתר ביטחון קרא בפעם האחרונה את הכתבה המוכנה לפני שנשלחה לדפוס.

 

ביום שהופיע העיתון, היה מגיע למערכת בשעת בוקר מוקדמת, קורא בתשומת-לב קפדנית את יצירתו המודפסת, מסמן בעט אדום כל שגיאה שמצא ומניח את העיתון על שולחנה של המגיהה. אחר-כך היה אורז גיליון אחד במעטפה חומה, כותב עליה את הכתובת של הוריו בקיבוץ ומוודא עם מזכירת המערכת שהעיתון יישלח ליעדו עוד באותו יום.

 

השבועות שחלפו נהפכו לחודשים.

 

אבנר אריאלי המשיך לכתוב כתבות שזכו לתגובות חיוביות ולהדים רבים. כתיבתו השתפרה והנושאים שהציע המשיכו להיות מקוריים, אנושיים ומרתקים.

 

אבל בכל מה שקשור להיכרותנו עם העיתונאי הצעיר והמוכשר - לא חלה שום התקדמות.

לא ידענו מי הם חבריו, לא הכרנו את הוריו, לא שמענו ממנו אם יש לו בעיות כלשהן, איך הוא מסתדר, עם מי הוא חי, אם יש לו ידידה או חברה.

מאומה.

 

לפעמים, כאשר היה מגיש לי כתבה חדשה, הייתי מנסה לקשור עימו שיחה גם על נושאים שאינם קשורים לעבודתו השוטפת. הייתי שואל אותו על הקיבוץ, על משפחתו, על הוריו, על חבריו, על תחביביו, על מעשיו אחרי שעות העבודה.

 

במקרים כאלה היה כאילו מתכנס בעצמו. עונה תשובות קצרות, כלליות, בלתי-מחייבות, שרובן לא רק שלא נתנו תמונה מלאה של חייו הפרטיים, אלא אף הוסיפו כמה נדבכים נוספים לאווירת המסתורין בה הקיף את עצמו.

 

בוקר אחד, לאחר שסיימתי לקרוא כתבה חדשה שלו על זוג של צעירים - היא ממושב דתי והוא בן קיבוץ של השומר הצעיר, שהצליחו להתחתן ולהקים לעצמם בית למרות התנגדות ההורים, שהציבו שורה של מכשולים כדי למנוע את נישואיהם - שלחתי אליו מבט מסוקרן ושאלתי:

"ומה אתך, אבנר, יש משהו באופק?"

"יש מה?" הוא שאל.

"ידידה? חברה? חתונה?"

"עזוב," הוא אמר במבוכה גלויה.

"למה לעזוב," התעקשתי, "בגיל 30, כבר מותר לך לחשוב קצת קדימה, על העתיד."

"יהיה בסדר," הוא ניסה לפטור אותי ללא תשובה עניינית.

 

החלטתי להמשיך ללחוץ.

"ואתה עושה משהו כדי שיהיה בסדר?"

 

הוא חייך מתחת לשפמו והשפיל מעט את עיניו.

"איך הכתבה?" שאל, מנסה להחליף נושא.

"לא ענית לי."

"אין לי תשובה טובה."

"נסה לחשוב על אחת כזאת."

 

הוא הרהר שניות אחדות ואחר-כך אמר, מנסה פעם נוספת להתחמק מתשובה לשאלתי:

"יעניין אותך לשמוע את הסיפור שאני רוצה להכין לגיליון הבא?"

"בתנאי שאחר-כך תענה על השאלה ששאלתי אותך."

"סיכמנו," אמר. הוא שילב את שתי ידיו על חזהו, היטיב את ישיבתו על הכיסא והחל לספר את סיפורו.

 

"אז גיבור הסיפור שלי הוא בחור בן 28 בערך, בן קיבוץ בדרום, שחי כל חייו בחברה הקיבוצית הסגורה. מובן שהוא לא היה מנותק מהנעשה גם מחוץ לקיבוץ. היום, אתה יודע, הגבולות בין העיר והקיבוץ היטשטשו מאוד. אם פעם, לפני שנים, בן קיבוץ לא ידע מה זה כסף, היום הוא כבר מקבל מהוריו דמי-כיס. אם פעם העבודה בחקלאות היתה המטרה העיקרית, היום כבר יוצאים לטיולים בעולם, הולכים ללמוד באוניברסיטה, מקדישים יותר אמצעים לשיפור רמת החיים של החברים. ואם פעם הסיסמה הקיבוצית היתה 'כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו', היום הסיסמה האמיתית היא 'כל אחד נותן לפי צרכיו ומקבל כפי יכולתו'."

 

הוא חייך אלי והמשיך:

"בקיצור, הבחור הזה סיים ארבע שנים בצבא, חזר למשק ועבד שנתיים ברפת. אחר-כך יצא לטיול של כמה חודשים טובים במזרח הרחוק, ניסה על עצמו כמעט כל מה שאפשר לנסות, אפילו קצת סמים, ובסוף חזר למשק, לעבודה ברפת.

 

"אבל בינתיים הזמן עבר ורוב החברים שלו התחתנו, קיבלו דירה של שלושה חדרים, ריהטו אותה, עשו ילדים והתמסדו. רק הבחור שלנו - בוא נקרא לו אילן - נשאר רווק. עברה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, והוא כבר התחיל להשלים עם העובדה, שבכל מה שקשור לבחורות, הוא לא בדיוק המצרך המבוקש ביותר.

 

רוב הבנות במשק - לפחות אלו שמצאו-חן בעיניו - כבר התחתנו. מובן שהיו גם כמה רווקות, שמדי פעם אפילו ניסו ליצור עימו קשר, בתקווה שייצא מזה משהו, אבל הוא לא הסכים להתפשר על פחות ממה שרצה באמת. וככה נוצר מצב חדש, בו כולם התייחסו אליו כאל רווק, שיישאר כזה למשך שנים רבות."

 

אבנר אריאלי ליקק את שפתיו, הזיז מעט את הכיסא לעבר שולחני, ונראה מהרהר לעצמו איך להמשיך את הסיפור.

אחר-כך המשיך:

"עד שלפתע הוא ראה את האור בקצה המנהרה. יום אחד הופיעה בקיבוץ בחורה חדשה, שמשכה את תשומת ליבו החל מהרגע הראשון. איש לא ידע איך בדיוק היא הגיעה דווקא לשם ולא למקום אחר, אבל אי-אפשר היה להתעלם ממנה.

 

היא הייה חמודה אמיתית. בלונדינית טבעית עם שיער שופע, שנפל על כתפיה כמו אלומות זהובות של חיטה בשלה. היו לה עיניים ירוקות זוהרות, וכאשר חייכה בהקו שיניה הלבנות הקטנות כמו שרשרת של פנינים. היא היתה שמנמונת, אבל גבוהה למדי, כך שבסך הכול היה לה גוף יפה ומצודד.

 

"ובנוסף לכל אלה, היה לה סגנון לבוש יוצא דופן, שלא היה מקובל בקיבוץ ולכן משך את תשומת-לב הכול. היא נהגה ללבוש שמלות ארוכות, רובן לבנות או שחורות, שעליהן היתה תולה חרוזים צבעוניים ומחרוזות מסוגננות, שהזכירו את לבושן של בנות השייכים הערביים בארצות האסלאם.

 

אבל יותר מכל אלה, היא היתה חברותית מאוד, חביבה אל כל הסובבים אותה ודברנית במידה הראויה. ומאחר שכך, לא התקשתה ליצור קשר מיידי עם רבים מחברי הקיבוץ הצעירים, שחיזרו אחריה בהתלהבות ובהתמדה.

 

גם אילן - גיבור הסיפור שלנו - הצטרף אל המחזרים. אם עד עכשיו היה ביישן מעט, קצת חסר ביטחון עצמי ולא הרבה לחזר אחרי בנות, הרי דמותה של הצעירה החדשה הלהיבה את דמיונו והטריפה את חושיו.

הוא החליט שיעשה הכול כדי להשיג אותה.

 

כבר ביום השלישי להיכרותם, הוא הזמין אותה לבוא איתו לארוחת ערב בחדר האוכל. היא הסכימה, כמובן, וכל חברי הקיבוץ ראו את בני הזוג החדש יושבים זה ליד זה, מחליפים חיוכים ומשוחחים בערנות. אחר-כך הוא הזמין אותה לחדרו ויחד הם שוחחו שעות ארוכות.

 

תוך ימים אחדים היה אילן מאוהב בצעירה החדשה עד למעלה מאוזניו. והיא - נקרא לה נועה - נענתה לו ברצון. בימים הראשונים עדיין גילתה מתינות מסוימת, אבל אחר-כך הצטרפה גם היא לאהבה הגדולה שהעתיר עליה ועברה לגור בחדרו.

 

בסופו של אותו שבוע כבר הציג אותה אילן בפני הוריו. היא היתה חמודה ולבבית כפי שידעה להיות, והוריו של אילן התאהבו בה ואימצו אותה בשמחה למשפחתם."

 

אבנר נשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך:

"וזהו. פחות מחודש לאחר שהגיעה נועה למשק, הודיע אילן להוריו, ואחר-כך גם למזכירות הקיבוץ, כי החליטו להינשא. נועה היתה בת עשרים ושש. אילן כבר התקרב לגיל עשרים ותשע. הכול הסכימו כי נוכח אהבתם הסוערת והמתפרצת, לא היתה שום סיבה לדחות את החתונה.

מאחר שכך, הזמינו הוריו של אילן את הוריה של נועה לבקר אותם בקיבוץ. והם נענו, כמובן, והגיעו למשק בשבת בבוקר, כשהם מביאים להוריו של אילן מתנה יקרה - טלוויזיה חדישה בעלת מסך ענק. התברר שהם אנשים עשירים למדי, גרים באחת משכונות היוקרה של רמת-גן, מנהלים יחד חנות גדולה לאבזרי חשמל ואלקטרוניקה, ונועה היא בתם היחידה והאהובה.

שתי המשפחות בילו את השבת יחד. ההורים של אילן הראו לאורחיהם את הקיבוץ. אחר-כך אכלו יחד ארוחת-צהריים על הדשא שלפני הבית, כשאילן ואביו מכינים יחד סטייקים שקנו במיוחד יום קודם לכן. ולבסוף, כפי שנהוג בדרך כלל, ישבו יחד ודיברו ביניהם על הסידורים הכרוכים בחתונה הצפויה.

 

ההורים של נועה לא התנגדו שהטקס ייערך במשק, על פי מיטב המסורת הקיבוצית. הם הבטיחו להודיע בהקדם את מספר האורחים שיזמינו וטענו כי מובן מאליו שישלמו את מלוא חלקם בהוצאות החגיגה. הם גם התעקשו לרכוש מכספם את הריהוט לדירה החדשה שיקבל הזוג הצעיר ולקנות עבורם את כל הדרוש, כדי ששני הצעירים המאוהבים יוכלו להתחיל את חייהם המשותפים ברגל ימין.

 

וכך היה. ועדת התרבות של הקיבוץ התכנסה מספר פעמים, כדי להכין חתונה חגיגית ורבת-רושם, עם ברכות בחרוזים, הופעה מיוחדת של המקהלה ושל להקת הריקודים הקיבוצית, ובנוסף לכך - תוכנית אמנותית שפרטיה נשמרו בסוד עד הרגע האחרון. המטבח התגייס להכין כיבוד עשיר, וצעירי הקיבוץ הכינו תוכנית היתולית על הרווק המושבע, שנפל שדוד.

בקיצור - הכול נראה יפה ומוצלח ומושלם."

 

אבנר הצית סיגריה ונשף את העשן בסילון דקיק כלפי מעלה.

"בבוקר יום החתונה נועה חשה ברע. 'כנראה מרוב התרגשות', הסבירה לאילן. היו לה כאבי-בטן והאחות הוזעקה לבדוק אותה. חצי שעה לאחר מכן הגיע האמבולנס בצפירה מחרישת אוזניים ונועה הועברה במהירות לבית החולים הקרוב. מובן שאילן התלווה אליה והחזיק את ידה עד שנלקחה על גבי אלונקה אל חדר המיון, כשהיא מחזיקה את בטנה בשתי ידיה ונאנחת מכאב.

 

"אילן נשאר להמתין בחוץ. הוא קיווה שהרופאים יצליחו לשכך את כאביה, כדי שעד הערב תוכל לשוב הביתה ולקחת חלק בחתונתה. קצת יותר משעה לאחר מכן יצא אליו הרופא, כשחיוך רחב על פניו ולחץ את ידו של אילן בהתרגשות אמיתית.

 

'מזל טוב', הוא אמר לו, 'יש לך בן.'

"אילן היה בהלם. חלפו קצת יותר מארבעה חודשים מיום שהכיר את נועה, ולמרות שמאז בואה למשק היתה שמנמנה ועגולה במקצת, הוא מעולם לא העלה בדעתו שיכולה להיות לכך גם סיבה אחרת.

 

'בן?!', הוא שאל את הרופא, 'אתה בטוח?!'

'בטוח כמו שעכשיו צהריים,' ענה לו הרופא, 'בן חמוד ובריא, במשקל של כמעט שלושה קילו. וגם אשתך בסדר. אתה יכול להיכנס עכשיו ולראות אותה.'

 

אילן נשאר לשבת בחדר ההמתנה עד שנרגע מעט. כאשר חזר לחשוב בהיגיון, חזר לקיבוץ, התגנב בהיחבא אל חדרו וארז במהירות את הבגדים והחפצים החיוניים ביותר. אחר-כך הלך לדירת הוריו וסיפר לאימו את מה שעבר עליו מאז הבוקר. הוא אמר לה שבשלב זה החליט לעזוב את המשק, וביקש ממנה להודיע למרכז ועדת התרבות ולאחראי על המטבח, שהחתונה בוטלה.

 

אחרי שסיים את הסידורים האחרונים, מיהר לתחנת האוטובוסים שעל הכביש הראשי בכניסה לקיבוץ ובאוטובוס הראשון שהגיע הוא נסע לתל-אביב."

 

אבנר אריאלי חדל לדבר ונשאר לשבת במקומו.

"זה כל הסיפור", אמר לי לאחר שתיקה ארוכה, "מוצא חן בעיניך?"

"ומה קרה עם נועה?" שאלתי בסקרנות, "ואיך הגיבו בקיבוץ למשמע הסיפור המדהים?"

הוא משך בכתפיו.

"תאמין לי שאני לא יודע," אמר בעגמומיות, "אפילו לא התעניינתי"

"סיפור יפה", אמרתי לו כשראיתי שהוא מתכונן לקום ממקומו, "אבל אסור להתייאש. כישלון אחד, גם אם הוא באמת מעצבן ומתסכל, זה עדיין לא סוף העולם. אתה לא חייב להסיק ממקרה עצוב אחד מסקנות כל-כך קיצוניות. אחרי הכול, אתה אדם צעיר ואין שום סיבה להרים ידיים ולוותר מראש על כל הקופה"

 

אבנר קם על רגליו והביט בי ממרום קומתו.

"אתה יודע", אמר ביובש, "אחרי שנחש מכיש אותך, אתה מתחיל להיזהר מנחשים"

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: