על יחס רע לתרבות ולאמנות וקצת ראשומון / אמנון בקר

על יחס רע לתרבות ולאמנות וקצת ראשומון           

אמנון בקר - יזרעאל

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

[מתוך”בקלנועיות חמורית"]

 

ספר היובל שלנו, בעיקר בתחילתו, מלא וממולא טענות מביכות על היחס ועל מצב התרבות (ובטח גם האמנות) בימים ההם בזמן הזה. כבר בעמ' 3 קובל הד"ר א. שפירא, על כך שחברי גרעינו, "כנרות", שקראו ספרים וגם שמעו מוסיקה קלאסית, התקבלו פה ב"הומור לגלגני".

לא נכביר מלים וזיכרונות על מסיבות חשמל ואגוזים (לשאול את חזי ודני) וגם לא נתעמק בסוגיית תרבות ההתנהגות בכלל, כששר החקלאות, לוי אשכול (במו עינינו ראינו), קפץ הנה בשבת לחפש את מרכז המשק ואת הגזבר, שלא חיכו לו, ורק גערותיו תלשו אותם ממשחק בלורות משלהב ורב משתתפים, מול הבאסין הראשון.

 

שנספר על פסל האקורדיוניסט מבטון, של מנשה (איפה זה? איפה זה?) שעמד בגינה וכל החברה היו רוחצים אותו בפיפי מהמרפסת למטה? אפילו אנחנו, בעמ' 26 של ספר היובל, מצליחים ללכלך על ה"תרבות" בקשר לקבלות שבת. בעמ' 27 קראו החברות של שמעונה, מגרעין”כנרות" (אליהן עוד נחזור, להלן) את אלתרמן לבדן. בעמ' 38 מבטלים את חג ה-5 בגלל כסף (איפה נשמע כדבר הזה?!) ובעמ' 39, שכולו קטגוריה נוראה, מייללים ציון ואלה ושייע על היחס לתרבות, שעה שיריב קוטל כל מה שעוד עושים. בעמ' 40 נכשלת מסיבת חנוכה והכישלון מעורר ויכוחים נוקבים וגם עזיבות ומה לא? בקיצור, מושב לצים של פושטקים ועמארצים לגמרי, היה היינו.

 

דין התולדות הנחרץ הזה, תמיד מעליב אותנו באופן לגמרי אישי. קשה לזכור הכל ולמה, אבל בגילנו אנחנו כבר יודעים שלא כל השחור-שחור ולא כל הלבן לבן ולכן אנו עטים, כמוצאי שלל רב, על הסיפור המקרי דלהלן, שסתם ככה, פתאום, יצא לנו מאיזה קבר.

 

לפני כמה ימים הביאה לנו אשתי גיליון של מקומון”על הצפון", ביטאונה של מועצת אזורית גליל עליון מה-98. 5. 21 ובו כתבת ענק על מנשה קדישמן. קטע מסויים שם צד את עיניי העייפות מלהסתכל: "... ב-1953, בעקבות עימות קשה ופילוג בגרעין, הוא עבר עם חלק מחבריו לקבוצת יזרעאל. גם כאן שובץ לעבודה בדיר, אלא שהפעם כבר היה מאושר פחות. 'ביקשתי יום בשבוע לאמנות, כפי שהיה מקובל אז, וסירבו. אחד החברים אמר, מה פתאום? אני רוצה יום בשבוע לשבת על הסיר. בסופו של דבר, גם כשנתנו לי יום מדי פעם, היו משבצים אותי לחליבה וכשהגעתי לאמנות הייתי נרדם מעייפות'...

כשנקעה נפשו מן ההסדר הזה הלך ללמוד אצל רודי להמן בירושלים, וגר ברמת רחל. ”פעם" הוא מספר, הייתי חייב לאיזה מלווה בריבית 40 לירות. מוליק קינן, המזכיר של יזרעאל, שילם בשבילי את החוב וביקש שאחזור ליזרעאל". הוא לא חזר לקיבוץ" סוף ציטוט.

 

לפני שאנו ממשיכים, צריך לתקן לארנון לפיד, הכותב:

א. מנשה הגיע לכאן כבר ב-1952.

ב. מוליק קינן היה הגזבר ולא המזכיר. הקטע ממש שרף לנו את המוח ותוך 72 שעות תיחקרנו את כל הגיבורים ששמם מופיע לעיל. למען מנוע משפט דיבה כנגדנו, נכנה אותם מעכשו והלאה אלמוני ופלוני ופלמוני. שאלנו את אלמוני אם הוא זוכר משהו מהסיפור הזה. הוא התנצל והבהיר שלפני שלוש שנים היה לו אירועצ'יק במוח ואסור לסמוך עליו. אבל הוא חושב שהסיפור נכון חוץ מזה שזה לא היה ממש מלווה בריבית שהיה צריך לשלם לו 40 לירות. אז מה זה היה? שאלנו. ”לא רוצה להיזכר”, ענה אלמוני. והוסיף ”אתה חושב שמוליק הוציא 40 לירות של המשק בלי לספר לאף אחד? עוד שניים ידעו מזה.”

 

קילנענו אל פלוני ושאלנו אם הוא זוכר משהו ומי היה במזכירות אז. "אני בטח שהייתי", ענה. ובקשר לסיפור - אני לא זוכר. אולי, אמר והיישיר אלי מבט מהורהר, חוקר וחושד, עד שהזעיקו אותו שוב לפלאפון בעניין שביתת הגננות במועצה האזורית שלו.

אנחנו, שדווקא בשנים האלה היינו מדריכי קומונה בחיפה, שאלנו את פלמוני, מה יש לך להגיד? אז הוא קצת גמגם אבל שפך:

א. זה לא היה 40 לירות אלא רק 36.

ב. מוליק קינן לא בא למנשקה בשביל לשלם את חובותיו, אלא בשביל לשכנע אותו לחזור למשק, לפחות לתקופה מספקת על מנת שיכניס את החברה מ"כנרות” לעבודה בדיר, חליבה, מרעה והכל.

ג. מנשה אמר לו שהוא לא יכול לחזור כי הוא חייב את ה-36 לירות. אז  מוליק שילם, ועוד איך שילם.

ד. מנשה כ ן חזר למשק (לא כמו שכתוב בעיתון הזה) והיה פה מספיק זמן בשביל ללמד חברים (ובעיקר חברות) איפה הפטמה ושמא יש חלב בכד מתחת לאלייה אצל הכבשה. גם לצבוע לכולן (לכבשים) את הטוסיק בכחול או באדום ואחר כך להתפרסם, בגלל זה, בכל העולם.

 

שאלנו את פלמוני, מי בעצם היה אז המזכיר? "שייע" הוא ענה ולפני שסגר את הטלפון, הוסיף: ”ובכלל, גם הוא רדף אחרי מנשה עד לעין הוד, לבקש ממנו לחזור למשק.

”יותר לא בא לנו לחטט בראשומון עם עוד כמה שאלות שנשאיר לגלגול הבא, כולל את השאלה מי היה השלישי, חוץ ממנשה עצמו, שידע מכל הסיפור הזה, ומה ה ו א יגיד.

 

בעמ' 42 של ספר היובל מובא אחד מ"סיפורי המקום" של יזרעאל על השומר נחום טרכטנברג (רק לא כתוב שהוא מ"כנרות") שנרדם וחשב שגנבו את העדר ובעצם מנשה כבר יצא אתו למרעה. ז ה  ק ר ה  ב ד י ו ק בתקופה ההיא.

ונעים לדעת שאולי לא הכל היה כל כך שחור. בעיקר אם פלוני או פלמוני לא זוכרים כל כך מדויק. לפחות כמו שאנחנו לא.

 

בקלנועיות חמורית - א מ ן.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: