על סלאח, על המעברה ואפילו על לוי אשכול

אמנון בקר - יזרעאל

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך: "בקלנועיות חמורית

בתוך עיוננו היותר קפדני בספר היובל, נתקלנו בעמ' 22, 166, שלוש פעמים בשם "סלאח" ובשם "מעברה" ופעם בשם "מעברת זרעין".

מי יודע? אולי תעשה מישהי, פעם, דוקטוראט על המעברות.

אם תעשה - יימצאו בעלון של יזרעאל, הנוהג לאכלס את מה שלא קרה רק השבוע, גם כמה מלים שלאחרי 47 שנים, על המעברה. חי סלאח, יהודי עיראקי ורוכל שמן במולדתו, הגיע אלינו מהמעברה.

 

מעברת זרעין, כמו כל האחרות, הוקמה מתי שהוא ב-1951-1952 .

היא הוקמה במקום, בו מצוי היום הסיבוב לנורית. אחרי שבולדוזרים עשו שם מחצבה פרטיזנית ואחרי שזה שימש גם בור לאשפתות, שבו הבולדוזרים וסידרו וישרו את המדרון הנופל אל הסיבוב שבעלייה, השאירו שם את הפטרייה הסלעית המשונה וכך לא נותר כלום מהמעברה.

אז, פני השטח היו אחרים לגמרי. היו שם (היום כתלויים באוויר) עשרות פחונים של מעברה ממש. בצד השני של הכביש, קצת אחרי הפסל של ברני, היה גם בית קברות קטן של המעברה. שלא כמו רבות אחרות, הייתה המעברה הזאת זמנית בהחלט. תוך שלש-ארבע שנים היא התחסלה. אנשיה החרוצים ורבי התושייה התפזרו בכל הארץ.

ידוע לנו על כמה שהתיישבו בתענכים, בבית יוסף, בירדנה ובטבריה. הם הפכו לקבלנים, סוחרים, בעלי משאיות וגם שרי ביטחון.

איציק מרדכי טוען שהוא היה ילד במעברת זרעין. היו שם עיראקים, כורדים וקצת תימנים. במסגרת המאמץ הממשלתי סוכנותי, לספק פרנסה לאנשי המעברות, נהפך גן הירק שלנו (עם מוישלה אוריון מנהל על הטוז-טוז) לשלוחה של "יצור ופיתוח". הוא השתרע מהכביש למטה, כמעט עד למעיין. שם היו אמורים לעבוד אנשי המעברה.

 

את הריב הלא נחמד בעניין עבודה לאנשי המעברות, בין הקיבוצים לבין הממשלה - שלמה כנרתי מחד ולוי אשכול מאידך, במרכז ה"איחוד" באהלו, היה לנו העונג האישי לראות ולשמוע.

הקיבוצים צעקו על הממשלה: לא רוצים את הכסף והמים והשתילים והצינורות כי לא רוצים עבודה שכירה!!!

לוי אשכול אמר: אתם תקחו ועוד איך תקחו. אה - נו נראה אתכם לא לוקחים!?!

באותה הזדמנות הזהירו שלמה כנרתי ואחרים, את אשכול ואת גיורא יוספטל, שזה ייגמר לא טוב כי אנחנו לא נהייה מעביד כל כך מוצלח וקונסטרוקטיבי.

 

על זה השמיע אשכול (למו אזנינו ולמו עינינו) אימרת אשכול אותנטית:

"איש מבית הלל נדד בדרכים ונתקע רחוק מביתו בערב שבת.

ראה בית והקיש בדלת. פתחה לו האישה והוא אמר לה: אני מבית הלל.

הניחו לי, בבקשה לעשות פה את השבת. ענתה לו היא, מניה וביה, אנחנו בית שמאי, המתן ואשאל את אישי מה אעשה. חזרה ואמרה ליהודי מבית הלל, בעלי זועם אבל בוא, שב אל השולחן ונקווה לטוב.

לפני המרק והבשר הצלוי, הגישה האישה למסובים, צלחת דג מלוח קצוץ.

למראה הזה כעס בעל הבית וצרח על אשתו: סלקי את המנה הזאת מלפני האורח!!!

נבוכה האישה וגמגמה, שיעשה אצלנו את השבת? יאכל סעודת שבת? השיב לה בעלה: הרי הסכמת יאכל סעודה, כן. אבל שאני אעשה לו גם תיאבון?!"

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: