על קש ועל ברחש ועל חוליות שלוש, ארבע, חמש מעל לטוסיק / אמנון בקר

על קש ועל ברחש ועל חוליות שלוש, ארבע, חמש מעל לטוסיק

אמנון בקר - יזרעאל

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך: בקלנועיות חמורית 

איור מאת יעקב גוטרמן

בחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים.

 

בשעת ערבית של בריזה קיצית ונעימה שנושבת בין מורה להר גלבוע, יצאנו לרגע לתפוש ראש מחוץ לסטודיו. מכאן רואים הרבה הרבה שדה. לכל עונה היופי הפרטי שלה. עכשיו רואים הרבה חום חרוש וצהוב בהיר עם כתמי צהוב-אוכרה - אמבר שרוף, שהם המון חבילות קש בשדות השלף.

 

ובימים אלה זה כך: ביום או יומיים קוצרים את הכל עם קומביינים נפילים. ביום או יומיים מגובבים הכל, עם מגוב-דינוזאור, לוואלים בגובה בן-אדם (וואל - אולי "עומר" בעברית של ועד הלשון וזה הגבב הארוך כמו כל השדה הזה, אותו יאכל המכבש ויעשה ממנו חבילות). ליום או יומיים בא מכבש מפלצת ועושה מהכל חבילות של חצי טון כל אחת. מלגזה זריזה ולא פשפשת, מעמיסה את כל החבילות על משאיות טריילר - וגם פורקת ובונה את החבילות במתבנים שבמרכז המזון. זהו. הכל בקבינות עם מיזוג אוויר.

 

אם כואב למישהו מהנ"ל או נשבר לו הגב, מחליפים חלק וממשיכים. לא כמו אצל הרבה גואלי שממה של אז, וגם אצל אנחנו, עם הגב הפרטי שלנו וחוליותיו השלוש ארבע חמש מלמטה. כולם ואנחנו נשארו אתן עד היום. איזה ארבעים ושמונה וחצי שנים.

 

אז קצרו כמה שבועות עם הקומביין "מאסי האריס 21" ועם ה"אליס" הנגרר גם. אחר כך היו מגובבים עם מגוב מסתובב קטן או עם מגוב בהמות גדול. אחר כך היה בא ה"ניו הולנד" לכבוש (על המכבש "אליס" שעושה חבילות עגולות ומגעילות אין לנו חשק לא לספר ולא להיזכר).

 

המכבש "ניו הולנד" היה פולט את החבילות מאחוריו ארצה, או שהחבילות היו נאספות בידיים על עגלה מהפכת, שמונה חבילות בכל פעם, וגואל שממה מסכן שהיה מיטלטל שם, היה מושך בידית והחבילות היו מתגלצ'ות אחורה, לפעמים יחד אתו . אחר כך היה צריך לסדר אותן שוב בשמיניות, שה"פארמהנד" (מי זוכר את זה?) יוכל לתפוש ולהעמיס. היה גם האלוואטור שנוסע בשדה, שהיו מחברים אותו אל הטמבון של המשאית, שייגרר לצדה ויעלה למעלה את החבילות, במקום החברה עם הקלשונים. אבל אנחנו דנים במה שעוד הרבה לפני זה.

 

למשמרת הובלת קש (או חציר) קמים בחושך. בלי חוכמות. ברשימה להעיר כתוב בדיוק מי זה החברה שבמשמרת והחבילות בשדה לא יחכו אפילו שנייה. אחרי שהשומרת דפקה בדלת ואם צריך, העירה את כל הצריף, מה שבטוח, אז קמים מהר, לובשים תחתוני לודזיה אפורים, מכנסיים קצרים ומלוכלכים, לוקחים את החולצה ביד (על גופייה אין מה לדבר כי אין כזה דבר), קופצים לנעליים ששוקלות קילו כל אחת וממהרים לחד"א. גם כובע טמבל כחול לוקחים.

 

בחד"א אפשר לתפוש תה בלי סוכר (אין) וקצת לחם עם ריבת עגבניות (יש. כמה שרוצים) על קפה אפשר לחלום. אין בכלל כזה דבר בעידן ה ה ו א. את ה"פורד" כבר הורידו אתמול בלילה, מלמעלה והוא מחכה על יד המטבח וזה כמו לנסוע  ה י ו ם  מהמזכירות בקו ישר אל מחסן התרבות, בלי להיתקל בדרך בשום דבר חוץ מבאבק.

 

הנהג, הרן קוך ז"ל, או יבל"א עמיקם או מאיר קרביץ או יהודה ביר, למשל, בודק מהר שיש הכל - שמן, מים, בנזין ושרשראות לדלתות וארבעה קלשונים ש ל  מ י ם  עם ידית ארוכה במיוחד. אם  א נ ח נ ו  במשמרת, הוא גם שולף מתחת לכיסא שבקבינה את שני האונקלים שבעזרתם אנחנו היינו מסדרים את החבילות.

 

לא כל אחד אוהב את האונקלים האלה. הם עושים יבלות נוראות בין האצבעות. צריך להחליט איך לחטוף את היבלות - ככה, או בלהרים את החבילות עם לתפוש אותן בחוט החבילות העשוי סיזל - שעושה טוב מאד יבלות נוראות.

 

כל זה עוד בחושך. אחרי שגם לוקחים קנקן אלומיניום מלא מים לשתייה וכשהילל בן-שחר מגיע לשמיים ויש קצת אור, אנחנו כבר למטה, בנסיעה אטית דרך "דרך המאסי האריס" (עליה עוד ידובר) והופ, חמשתנו וה"פורד" עוצרים בפאת השדה בהתחלה, בין שתי שורות של חבילות. עוד מוצאים רגע זמן להטיל מים, לפני המהומה. המהומה מתחילה כשפותחים את דלתות הארגז וקושרים אותן בקצת אלכסון, שהמשטח יהיה יותר גדול, ליותר חבילות.

 

מי שמסדר את החבילות קופץ למאחורנית ונובח אל הנהג, יאללה - זוז. האוטו זז והחבילות נזרקות אליו בלי רחמים על מי שמסדר. תיכף צריך להתחשב באמצע של המשטח ולשים את השכבה הראשונה מן המרכז - החוצה. אם השכבה הראשונה עקומה ומונחת לא בסדר, הכל לא שווה. במקרה הטוב זה יהיה עמוס מכוער ובושה לעלות הביתה ככה. במקרה הפחות טוב, יפלו חבילות בדרך וחסר שמנצ'ו ימצא אותן.

 

להרים חבילה אל האוטו זה לא סתם קונץ. מי שלא יודע ניגש וסתם תוקע בה את הקלשון ומנסה להרים. אולי. א ס ו ר בכלל לגשת ככה אל חבילת קש או חציר. קודם כל צריך לעצור קצת רחוק. בעזרת הקלשון מ ר ח ו ק, צריך לגלגל את החבילה על מקומה פעם ועוד פעם. בכל פעם להסתכל ט ו ב - ט ו ב ולבדוק שאין שם איזה צפע שני מטר אורך, שיכול להרוג אותך לפני שאתה הורג אותו.

 

אל חבילת קש ניגשים מצדה הארוך, כשהחבלים למעלה ולמטה ולא בצדדים. יש לנעוץ את הקלשון בדיוק באמצע החבילה, לאחוז ביד אחת קרוב, בבסיס הקלשון, ובשנייה רחוק ככל האפשר. צריך להתכופף נ כ ו ן גם בברכיים ואז, בתנופה מיומנת להרים את החבילה לגובה הבן-אדם, או לגובה הקלשון ובזריזות לייצב את הכל - חבילה למעלה וידיים שמחזיקות בקלשון שידיתו נשענת על הקרקע, למטה. עכשיו אפשר גם לתפוש אוויר לשנייה, ולבדוק אם אין תור לפני המסדר שם למעלה, אולי אין עוד טעם לזוז.

 

כשהכל פנוי, מתכופפים שוב מתחת לחבילה תוך כדי לפיתת מוט הקלשון, מרימים כמה שיותר גבוה, ניגשים למשאית וזורקים את החבילה בניעור זריז, או שממתינים שמלמעלה יתלשו אותה מהקלשון בזהירות. לקומה הראשונה או השנייה זה לא חוכמה להרים. לקומה החמישית או הששית (יותר אין), זה כבר מצריך שילוב של זריזות וכוח ודיוק לפחות כמו של קופץ במוט שמרים משקולות.

 

לפעמים המכבש לא היה מאופס, או שהפלח לא היה, ואז שוקלות החבילות יותר מ-8-10 ק"ג מקסימום. לפעמים אפילו 20 קילו ויותר. אז מוכרחים להרים חבילה אחת שני חברה בשני קלשונים. התרגיל הזה מצריך מיומנויות של אקרובטים בקרקס, שלא לדבר על הכשרון הנדיר של שניים להתחיל ולגמור ביחד, בלי לריב או לשבור או לדקור או לחטוף את כל הקש על הראש.

 

גואלי שממה יחידים במינם, ידעו להרים ולזרוק חבילה מ ע ל לקומה הששית, ל ב ד ם. הם היו ניגשים לחבילה מצדה הצר, נועצים את הקלשון ברבע הראשון מלפנים, מנפנפים אותה למעלה כך שהיא, בעצם, כבר יותר גבוהה. אח"כ מתרחקים עם החבילה למעלה כ כ ה מהאוטו, בשביל לתפוש שוונג - ואז רצים ומשליכים את המטען עד לשמיים, איך? איך ?!! לתדהמת שאר החברה.

 

כשגמרנו להעמיס (180 חבילות), ולקשור טוב טוב, אז שותים מים ומדליקים סיגריה, קצת רחוק מהאוטו. אחרי זה רק ה"פורד" עובד. הוא עולה בראשון את כל ה"מאסי האריס", די בקושי. הצוות, שניים נדחסים על יד הנהג ושניים על המדרגה, אחד בכל צד.

 

בזהירות בסיבובים אבל די מהר, מגיעים הביתה, למעלה, אל המתבן התורן. אם עובדים נכון ומהר, אפשר בקלות להגיע עם הנאגלה השנייה של אוטו עמוס, ישר לתוך הסלט והלבנייה של ארוחת הבוקר בחד"א. זאת הזדמנות להשוויץ בלי להחמיץ. אבל זאת גם ההזדמנות לחטוף ביקורת של כל החכמים שיוצאים החוצה לבדוק את העבודה ולהעיר: "כל השכבה הרביעית עקומה"... "מי סידר את הקאליקערים האלה להוביל קש?"... "מי אמר שלא מעמיסים עוד קומה וחוסכים קצת בנזין, לפחות", ועוד כהנה וכהנה אמרי שפר או הערות זבל.

 

ארבע משאיות בכל משמרת. בערך. יפה מאוד אבל כאן מתחיל החלק הפחות נחמד של העבודה. אם צריך לפרוק את החבילות אל מתבן למעלה, זה ממש סיוט.

א. מפני שזה קשה ולפעמים כל כך גבוה שצריך לעבוד מהאוטו שוב פעם עם קלשונים וצריך כל הזמן לזחול ולטפס ולהרים ולמשוך, בתוך המתבן קש, וגם להישרט בכל הגוף.

ב. בגלל הברחש.

 

לנו סיפרו שאם לא קוצרים בסביבה, אפילו לא 10 קילומטר רוחק, אז אין כל כך ברחש. אבל אם כ ן קוצרים איזה שעורה או בקיה או חיטה, אז טריליון מיליארדי ברחשים מתרוממים ובאים כולם אל האף ואל הפה ואל העיניים של כל אחד ואין לאן לברוח. הברחש האחרון שאנחנו ראינו מת מצחוק כשהריח את ה"אנטיברחש" בו התמרחנו בכמויות. אנחנו מקווים שהברחש הוא מין חרק שנכחד.

 

אבל אז הוא היה ב ג ד ו ל. כמו כמה וכמה חקלאים אמיתיים שהיו אז בכל יישוב - יהלום בלתי מעורער בכתר חלום העם השב לעבוד את אדמתו - היא ארץ ישראל היפה באמת (ואולי לא היו הדברים מעולם) .

 

"חקלאות עוד יש אבל אין כבר חקלאים. יש רק מפעילי ציוד, עובדים במכונות חקלאות או טכנאי גידול של משהו. אולי יש עוד איזה מוישבניק חקלאי שעוד לא מת. חקלאים שמכירים את האדמה ויודעים מה ואיך יוצא ממנה - אין. נכחדו כמו הברחש"... (נאום הגבר ד נ י  ל ו י ליד שולחן הצוהריים, בתגובה לתחקיר שעשינו על איך מובילים קש היום). 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: