חדר האוכל הישן / עמית בר



חדר האוכל הישן
מאת עמית בר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

בחוץ, ליד המטבח, הייתה תלויה בשרשרת על עמוד חתיכת צינור גדול וחלוד אשר שימש כמצילה. בראשית ימי הקיבוץ נועדה זו להשכים נרדמים וכן להודיע על מועד תחילת הארוחה, כי שעון טרם היה לכולם. בשנות החמישים כבר עברה המצילה לתפקיד המזעיקה לכיבוי שרפות, שפרצו אז בתדירות גבוהה ב"גבעה" באזור שמאחרי הבריכה והרפת.

חדר האוכל עצמו היה צריף מאורך, בנוי בצורת "טי" מקרשים שצבעם היה פעם ירוק, אשר ברווחים שביניהם יכלו להסתנן ללא קושי נחשים. אחד מהם לא הסתפק פעם בהסתננות ונהג אף בחוסר הגינות כלפי מארחיו, כשהכיש את בימבי רק משום שדרך עליו בשוגג.

ל"חדרוכל" , נכנסו החברים בדרך כלל דרך הדלתות הכפולות שנעו הלוך ושוב על צירים דו-כיווניים זריזים. מאחר והימים היו ימי צנע שהתבטאו כבר אז בחיסכון באנרגיה, אפשרו צירים אלו לאחד החברים שנודע בעצלנותו לפתחן בבעיטה, כמקובל בבארים שבמערב הפרוע. מנהג זה לא נבע מאחיזת שני אקדחים שלופים, אלא מהאפשרות להותיר את ידיו בכיסי מכנסיו. אותו חבר נהג להיכנס לעיתים גם דרך החלונות, שהיו נמוכים וגדולים, ובכך חסך מעצמו אף את האנרגיה שהצריכה הבעיטה בדלתות.

בצמוד לחדר האוכל שכן המטבח הבנוי מבלוקים, ואשר היה מחובר לחדר האוכל בדלת גדולה ובה חלון, דרכו הועברו המזון והמשקה. מחלון זה אצו ה"מגישים" עם העגלות העמוסות לעייפה, בקפה ובביצים בבוקר, במרק, "מנה" ו"במקום" בצהריים ובתה, ביצים רכות וקשות בערב.

בתוך האולם ניצבו בשני טורים שולחנות מרובעים וכבדים. לכל שולחן הסבו שמונה סועדים, שניים בכל צלע. מפאת שיטחו העצום של השולחן לא הייתה אפשרות להגיע לכל המצרכים שהונחו עליו ע"י המגישים. לכן, ברצותך להגיע אל הציבורית, (כולבויניק בלעז) או למלחייה, שבדיוק הייתה מונחת בפינת השולחן הרחוקה, יכולת לבחור באחת משתי דרכי פעולה. להיות "נודניק" ולבקש משכנך לשולחן להעביר, או להיות אדיב ולהימנע מהטרדת השכנים: אתה קם, אוחז בכנפי חולצתך לבל יצללו אל תוך קערת המרק, ואז משתטח על השולחן לכל אורכו שידך השנייה פשוטה לפנים. אם הצלחת, הרי זה היה הישג גדול, אשר לא גרע במאום מהצלחתך הפעיל לחץ על ידית מצקת המרק שזינקה מהקערה כבליסטרה תוך התזת מרק על כל סביבותיה.

אותם שולחנות ענקיים נערמו זה על גבי זה לפני הקרנת הסרטים בערבי שלישי. ערימות אלו הוצבו בירכתי האולם, ושימשו כיציע לצעירים שכבר הותר להם לצפות בסרטים. החברים ישבו על כסאות עץ גדולים, אשר התאימו אף לבעלי הבסיס הרחב ביותר, והשמיעו קולות חריקה נואשים. מאחור, בשורה השנייה, עמדנו אנו הילדים. ציפינו בסבלנות אין קץ לסיום ארוחת הערב, שמיעוטה אכילה ועיקרה "סידורים". אנחנו אכלנו את ארוחת הערב שלנו כבר קודם לכן, בבית הורינו, אליו הובלנו מדי שבוע שבע ביצים בדלי פח קטן. לעתים נתמזל מזלנו ולא הסתבכנו בדרך במריבה או מעדנו באחד מסדרי השבילים הצרים, ואז גם הגיעו שבע הביצים ליעדן הסופי בשלמותן.

בחורף פוזרה על ריצפת חדר האוכל נסורת כנגד הבוץ, אשר הגיע לכל מקום בהיעדר שבילים. אמנם לפני הכניסה נבנתה בריכה לרחיצת המגפיים, אולם לאיש לא היה זמן לרחצם, כיוון שבקושי היה זמן לאכול. עבורנו, הקטנים, הייתה הנסורת מקור שימחה ומשחק נפלא לדשדש בו הלוך ושוב, אם כי היה צריך להסוות זאת בהליכה מוגדרת אל הכיורים בחוץ או אל לוח המודעות שמעליהם, כדי לא לעורר את חמת המבוגרים.

הצפיפות הייתה בדרך כלל נסבלת, קבלת שבת לא ניתן היה לקיים בשל חוסר מקום וציוד, ולכן אכלנו בערב שבת ב"משמרות."

רק בליל הסדר נתכנסו ובאו כל האנשים, נשיהם וטפם, עד כי לא נותר מקום אף לכלב. באותם הימים עוד הקפידו על כך שהכלבים לא ייכנסו לאולם אפילו אם יש מקום, ובעל כלב פלוני שניסה לשחות נגד הזרם עזב בשל כך את הקיבוץ, לא קודם שהתכבד בסטירת לחי הגונה.

בליל הסדר נכנסו לחדר האוכל כך: היושבים באמצע נכנסו ראשונים ואחריהם השאר בסדר עולה, עד מי שמקומו סומן כיושב בקצה האולם. האפשרות לצאת לאחר שכבר נכנסת לא הייתה קיימת עוד. מובן שהיה צריך לצאת בסדר הפוך לזה שבכניסה. מי שנכנס ראשון יוצא אחרון, כבספירת מלאי.  אלא שחברה אחת כבר אז לא יכלה להגיע בזמן לאירועים כאלו, ובאמצע הטכס, כשכבר עמדנו ב"והיא שעמדה" היא אכן עמדה בחוץ ליד החלון הגדול וקראה: "הגעתי".

שני גברים חסונים התכופפו מעבר לסף החלון שבירכתי האולם ומשכו בזרועותיה כשני כבאים על שפת מערה, וכך עלתה הגברת המאחרת והגיעה בדיוק לקריאת הקטע שלה: "עבדים היינו לפרעה במצרים", וכל הנוכחים פערו את פיהם בתימהון, כי לא הבינו איך היא הגיעה פנימה, שעה שכל הדלתות היו חסומות בשולחנות הזמניים של קופסת הסרדינים שנקראה "סדר פסח".

שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: