עדר הצאן עובר את הגבול / עמירם אפרתי

עדר הצאן עובר את הגבול

עמירם אפרתי - דן

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

עם הצטרפותנו לדן הוכרזנו כמחלקת נח"ל, ולאחר טירונות ארוכה ומיגעת הגענו למחנה הנח"ל - צריפים מוקפים בעצי אקליפטוס. חולקנו לענפים - חלקנו שמחים בחלקם וחלקנו "מקבלים את דין התנועה" (וסדרן העבודה).

איור מאת יעקב גוטרמן

עבודה חקלאית לא היתה זרה לרובנו. במשך השנה יצאנו ל"גיוסים" בקיבוצי המרכז כשהתמורה קודש לקופת הגדוד. כך הוצאנו תפוחי אדמה בזיקים, בצלצלים בכפר מנחם וירקות בנחשון. בקיץ היינו יוצאים למחנה עבודה של חודש שלם. בכתה ט' התארחנו בקיבוץ עין דור, והתגוררנו בביתנים מחבילות קש. בלילה היינו נאבקים בזוחלים ופשפשים, וביום - קודש לעבודה. אך צדקה עשה עמנו הפר המשתולל שפרץ מחצרו וכילה את זעמו בחבילות הקש ששימשו לנו קירות, בעוד אנו נסים בתחתונינו (והן בחזיותיהן) ונפוצים לכל עבר.

 

אני סיגלתי לי כבר ביום הראשון הליכה בצעדים כבדים, כיאות לאיש אדמה, ואלה שהגיעו באיחור של שבוע זכו ממני ליחס של עירונים רופסים. מגיע להם!

 

ולכן, כששובצתי עם ארבעה מחברי לעבודה בדיר הצאן של קיבוץ דן ראיתי זאת כזכות גדולה. מה יותר חלוצי, רומנטי ומועיל מלהשכים עם שחר, לחלק תערובת טעימה במחלוב ולפתוח לכבשים את הפתח הצר, עד שכל אחת תמצא את מקומה והסגר יינעל. המיומנות נרכשה בדי עמל. מנקים את העטין במים פושרים וחולבים את החלב המהביל והמקציף לדלי שטוח העשוי לדבר. לאחר שהדלי התמלא מסננים אותו דרך בד דק לכדי החלב שעתידים להישלח למחלבת "תנובה" במושב השכן, בית הלל. חלק מהחלב מוצא את דרכו למגבנה המקומית, לייצור חמאה, שמנת וגבינות לתצרוכת העצמית של הקיבוץ.

 

עם תום החליבה פותחים את השערים והעדר יוצא למרעה. לא ענין כל כך פשוט: לכבשים יש אג'נדה משלהן, ועקרונות הרועה מענינים אותן כשלג דאשתקד. ואם מישהו מהדור הצעיר, טעה והוביל את העדר - 400 כבשים, קרוב לגן הירק, לא יועילו לו קריאותיו הגרוניות, בהן הוא מנסה לחקות את הרועים הערבים. לא יעזרו גם האבנים והמקלות. הכרוב והכרובית יהיו למרמס ולמדרס רגל, וכדי בזיון וקצף.

 

רועה ראוי לשמו מצויד בציקלון (כך מצוין ביומן של אגודת הנוקדים, גם אם מדובר בשקית בד פשוטה), ובציקלונו חליל, סכין לטיפול בטלפים, תמיסת יוד לטיפול בעטין שנפצע, צידה לדרך, מימיה עם מים ופרוסות של לחם יבש.

 

ללחם הניקודים הזה יש חשיבות שאין להמעיט בערכה. בכל עדר מטפחים הרועים טליה, קוראים לה בשם ומפנקים אותה בלחם יבש. פיתוי זה הוא שמביא אותה, בהישמע שמה, לזקוף אוזן ולהגיע אל הרועה. בדרך כלל נתלה פעמון על צוארה, והיא הוכתרה כ"משכוכית", ללמדך שהיא המושכת את העדר אחריה. ביום קיץ לוהט, בשדה שלף שאין בו צל, מצטופפות הכבשים ומסתירות את ראשיהן מתחת לכרס שכנותיהן. הגוש המתנשם הזה לא נע ולא זע ולשוא יסלסל הרועה בגרונו או ינגן להן בחלילו "עלי גבעה". לא זזות. אבל אז הוא קורא למשכוכית שלו (לשלי קראו בשם "צטרה"), והיא מפלסת אליו את דרכה מבין חברותיה, והעדר בעקבותיה.

 

בקר אחד יצא עם העדר רועה מחברת הנוער. כשהעדר התפרס בשטח בחר לו פינת צל ועד מהרה תקפה אותו תנומה, ואפילו לא קלה. כשנעור העדר לא היה בשדה, והתברר שטיפס במעלה הגבעה, עבר את הגבול והובל אחר כבוד למכלאה של הרועים הסורים בכפר השכן. חפוי ראש הגיע לקיבוץ ובדרך בדה מעשה: ארבעה חמושים עוטי כפיות שדדו ממנו את העדר באיומי רובה, ובדרך נס ניצל מידיהם...

 

גששים הוזעקו לשטח, חיפשו לשווא את עקבות השודדים. נכבדי האיזור ניצלו הכרויות קודמות ואת נכונותם של קציני האו"ם, ולאחר משא ומתן נקבע היום והמקום להחזרת העדר: מצפון לתל דן. ממול שכן הכפר נוחילה, ואנשיו הם שאימצו להם את העדר. ביום ובשעה היעודה התכנסנו, 4-5 מחברי דן, כמה קציני צבא, אנשי האו"ם וכלבם. ראיתי לנכון להזכיר אותו כי, בעוד שכולנו מכבדים את הגבול הלא מסומן, בסך הכל תעלת מים חרבה, הכלב דילג ממדינה למדינה בעליצות תוך שהוא מכשכש בזנבו. מרחוק נראה ענן אבק , והעדר שלנו הגיע והוחזר. וכאן הפתעה: ארבעה ילדים מהכפר נשאו בחיקם 4 טליות שנולדו בשבי, להחזירן אלינו. כמובן שהענקנו להם את הטליות וחזרנו לדיר השומם.

 

והרועה האמיץ? זה ארז את חפציו ונעלם. לא יכול היה לשאת את הבושה. ואם איני טועה, רגליו לא דרכו מאז בקיבוץ...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: