טיולו של העדר לסוריה / עמירם אפרתי

טיולו של העדר לסוריה                                  

עמירם אפרתי – קיבוץ דן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

רוב שטחי המרעה הטבעי – או שדות השלף עליהן עלה העדר לאחר הקציר – שכנו סמוך לגבול. לפני מלחמת ששת הימים היה הקיבוץ מוקף משלושה עבריו בגבולות. היה זה מפגש הגבולות בין סוריה, לבנון וישראל.

איור מאת יעקב גוטרמן
חלק מהשטח הוכרז בהסכמי שביתת הנשק של 1949 כשטח מפורז, מחוץ לתחום לכוחות צבא משני הצדדים. על הביטחון שמרו "שוטרים" – אותם חיילים במדי משטרה. חיזיון נפרץ היה לראות פלח סורי חורש את שדהו במחרשת עץ רתומה לחמור, ומטרים ספורים ממנו מטרטר בגאון קטרפילר צהוב של הקיבוץ, רתום למחרשת פלדה רבת להבים ועושה בשעה מה שהשכן מעבר הגבול עושה ביום או יומיים.

 

הסורים לא השלימו עם השכנות השלווה. מפעם לפעם צלפו ממוצביהם בתל עזאזיאת המאיים על עובדי הפלחה או הדייגים. מעת לעת עלה הטרקטור על מוקש, ורק בדרך נס הסיפור הסתיים בפציעות בלבד.

 

כל השטח נקרא "שטחי המזרח". אבל לכל אחד מהשדות היה כינוי משלו, וכך הופיע הן במפות הצבאיות והן בתוכניות המשק השנתיות. חלקה אחת נקראה "160 דונם" פשוט משום שזה היה שטחה. אומנם, כשנשאל רכז הפלחה כמה זמן לוקח לו לעבד 160 דונם היה נשבע בנקיטת חפץ שיש שם לפחות 200 דונם. וכשנשאל עם תום הקציר: זה כל מה שהוצאת מ-200 דונם ענה: איזה 200? בקושי 100... ולכן לא ייפלא שהשטח נקרא 160 דונם, וסוף לוויכוח.

 

הייתה חלקה אחרת שנקראה "השטח האוסטרלי", אליה הובילה "הדרך האוסטרלית". בשנת 1941 החליט מטה הצבא הבריטי לפלוש לסוריה, אז תחת שלטון צרפתי שהיה מזוהה עם גרמניה הנאצית (ממשלת וישי הצרפתית). זרוע אחת של הכוח הפולש חדרה במערב, באיזור ראש הנקרה. הכוח נעזר בסיירים מהפלמ"ח, ושם איבד משה דיין את עינו : צלף הבחין בנצנוץ עדשת המשקפת שלו ופגע בו. הזרוע השנייה היתה אמורה לפלוש מאצבע הגליל. ליד קיבוץ דן התמקמו חיילים אוסטרליים, רחבי כתפים ורחבי לב, ולראשיהם הכובע האוסטרלי רחב התיתורת. הקיבוץ אירח אותם ברצון למקלחת ומזון, עד שיצאו לדרכם. אזור ההתכנסות שלהם הוא מקור השם "השטח האוסטרלי".

 

אבל החלקה בה התרחש הסיפור נקראה "חלקת המעין". נבע בה מעין קטן שמימיו הופיעו לסירוגין. מומחים לארץ ישראל מבין חברי הקיבוץ מצאו לכך הסברים מלומדים. רק לאחר מלחמת ששת הימים, כשהפלחים הסורים נעלמו והמעין חרב, התבררה הסירוגיות: הם נהגו להשקות את גניהם בהצפה, ועודפי המים חלחלו , נספגו ושבו והגיחו כמעין דרך מעברים תת קרקעיים.

 

כך או כך, באותה שנה נזרעה חיטה בחלקת המעין, ולאחר הקציר הורשה העדר ליהנות מהגבעולים, מהשיבולים שגלגלי הקומביין רמסו במקום לקצור ומגרגרי החיטה הפזורים על הקרקע. הגעתי עם העדר לשם ביום קיץ לוהט. רועה מנוסה שומר פינוק כזה לשעות הקשות בהן העדר נוטה להתנמנם – וכך מנצל שעות מרעה נוספות. רועה מנוסה יודע גם ששעה לאחר שקיעת השמש העשבים טעימים ביותר, ריכוז הסוכרים בעלים נמצא בשיאו ובשעה זו אוכל הצאן, לעתים, יותר מאשר בכל היום. הבעיה היא שהרועה המנוסה רוצה כבר לחזור הביתה, ותהליך הפוטוסינתזה אינו בראש מעיניו...

 

כאמור, יום קיץ לוהט. ולפתע פרצה שריפה. האם ניתז גץ מהטרקטור החורש בסמוך? או אולי שבר של זכוכית התלהט והבעיר קוצים יבשים? רוח מערבית נשבה והאש הנמוכה נעה באטיות מאיימת מזרחה. הגבעולים היו קצרים, ולכן גובה הלהבות איפשר לאדם שרצה בכך לדלג מעליהן. אבל האדם המסוים ההוא לא רצה לנטוש את העדר, והכבשים המפוחדות נעו מזרחה כשהן פועות בחרדה. לא הייתה ברירה. הלכנו, אני והכבשים, מזרחה. חצינו את הגבול והתחלנו לטפס על מורדות רמת הבניאס. הרועים הערבים הבחינו במצוקת הרועה היהודי. הם עמדו מהצד, מהסים את כלביהם, ונתנו לנו לבצע עיקוף ולחזור דרך ואדי עסל לשטח המפורז.

בילינו כמעט שעה מעבר לגבול, ולמרבה המזל שבנו בשלום ארצה.

 

היום נטה לערוב. בשעה כזו נכמר לבן של הרחלות שלא מזמן המליטו את טליותיהן, והן מתחילות "למשוך" הביתה. שם חולבים אותן, ורק אחר כך מאפשרים את המפגש עם הדור הבא. האימהות פועות בקול עבה, והטלאים והטליות בקול דקיק. במשך כמה דקות המקהלה מחרישה אוזניים, עד שאיחוד המשפחות מתבצע ורק קול יניקה ומציצה משבית את הדממה.

 

לאחר מלחמת ששת הימים הוקם על רמת הבניאס קיבוץ שניר. שטחי המזרח שהיו בידי דן כפיקדון נמסרו לקיבוץ החדש, ואת גידולי הפלחה והשלחין החליפו, עד עצם היום הזה, מטעי אבוקדו מוריקים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: