הפרה בתיה / עמירם אפרתי

הפרה בתיה 

עמירם אפרתי - דן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לאחר ויכוחים מרים נמכר עדר הצאן. טענו שאינו רנטבילי, טענו שכבר פעמיים עבר את הגבול ובגללו עוד יפלו קורבנות. טענו ששטחי המרעה מצטמצמים והולכים והעדר יגרום נזק לגידולי השדה, לגן הירק ולמטעים. ואכן, כשחזרנו ממבצע סיני ומשלושת החודשים שלאחריו עמד דיר הצאן בשיממונו...

איור מאת יעקב גוטרמן

לא ארך זמן ומצאתי את עצמי חבר בצוות הרפתנים. ואל יהי הדבר קל בעיניכם: הרפתנים והפלחים היו יחידות העילית. כניסת רפתן לחדר האוכל לוותה בריח הזבל וניחוח החציר, כמאמר השיר, וכבודו היה מלא עולם!

 

הימים ימי המעבר מהחליבה הידנית לחליבה מכנית במכונה. לא, לא מכוני חליבה! היו אלה מכונות כבדות שנגררו מפרה לפרה, מה שגרם לסינדרום פריצת הדיסק להיות סימן היכר לרפתנים של אותם ימים. ומעשה החליבה כך היה: לקראת החליבה חולקו לכל פרה כמויות תערובת על פי רשימה כתובה בגיר על הקיר, מול מקומה הקבוע. עם פתיחת השערים נדחקו ובאו הפרות, בחוסר נימוס מופגן. כל אחת ידעה את מקומה ובסוף גם הגיעה אליו, אך לא לפני שטעמה מעט ממנת חברותיה לעדר. כמה אנושי...

 

לאחר שהכניסה את ראשה בעול והסגר ננעל היה הרפתן מפלס את דרכו בין שתי פרות ומחבר את צינור הוואקום לברז העשוי לכך. בתוך כך היה מורח על עצמו מעט מהבוץ והזבל שעל ירכי שתי השכנות, משקע שהתיבש בין חליבה לחליבה ואפשר להציב את המכנסים הנוקשים בעמידה. דלי עם מים פושרים ומטלית סייעו בניקוי העטין, והחליבה החלה כשקצב הפולסטורים נשמע ברמה. מעת לעת הייתה אחת הפרות מניפה בזנבה, כביכול כדי לגרש זבוב טורדן, אך למעשה כדי לנסות וללכוד את משקפי הרפתן ולהטילם אל תעלת הביוב. התנסיתי בכך לא פעם...

חליבה כזו התנהלה שלוש פעמים ביום, מנטרלת את העוסקים בה מחיי התרבות של הקיבוץ.

 

רוב הפרות התרגלו לשינוי. הצעירות שבהן - המבכירות - נהגו לבעוט בפעמים הראשונות ולהפוך את המכונה על כל אשר בה. האין אף זו תכונה אנושית של הדור הצעיר? אבל פרה אחת, בתיה שמה, לא הסכינה עם המודרניזציה. בתיה הייתה דור שני לפרות הדמשקאיות שהיוו את הבסיס לעדרים באותה עת. פרות גבוהות, עתירות חלב ושומן וחסינות בפני מחלות האזור. כדי לשפר את תנובתן וביצועיהן עוד יותר הוכלאו עם פרים הולנדיים וכך נוצר הגזע "הפריזי ישראלי" ששמו יצא לתהילה בעולם. את בתיה הסיפורים האלה לא עניינו, וכאשר ניסו להרכיב על פטמותיה את גביעי המכונה הייתה נעה בעצבנות, בועטת כאחת המבכירות ועוצרת את חלבה. בימים בהם עדיין נחלבה ביד הניבה תנובות שיא, ומדי שנה המליטה בת שופעת חלב כמוה, לתפארת מדינת ישראל. זו הסיבה שלא נמכרה. יתרה מזו: הרפתנית הוותיקה מלה הייתה מתיישבת לידה על ספסל מעץ, מלטפת ומרגיעה אותה בדברי כיבושין וחולבת אותה חליבה ידנית. מלה, דרך אגב, הייתה מצאצאיו של הרבי אלימלך מהשיר החסידי המפורסם.

 

ומה לעשות, כדרך כל בשר הייתה מלה לוקחת יום חופש (שבת ביום שלישי, למשל), או נוסעת לקופת חולים בטבריה - מה אז? מישהו מאתנו היה מתחפש למלה, לובש את חלוקה וסינורה, קושר לראשו את מטפחתה האדומה ובתיה הייתה נענית לו ונותנת את חלבה בנדיבות.

 

לימים הוקם מכון החליבה. הפרות רוכזו בסככת המתנה והתבקשו להידחק למכון בזו אחר זו. מהן התנדבו להיכנס, מהן נדחקו בצד ובכתף, מהן שוכנעו תוך כיפוף זנבן ומהן שנעתרו ל"שוקר" החשמלי. צוות הרפתנים נמנה וגמר: או שבתיה מסתגלת למכון החליבה, או שתמצא את עצמה על אנקול הקצבים כדין חברותיה שיבשו עטיניהן.

 

וביום המיועד גורשה, עם כל הפרות, אל סככת ההמתנה. את כל ערמומיותה ותעלוליה ביצעה כדי לא להיות בין הראשונות להיכנס, תוך שהיא גועה געיות קורעות לב. לבסוף נשארה לבדה בסככת ההמתנה, מתחננת בעיניים בהמיות לרפתנים שיניחו לה לנפשה. אך לא: שק הולבש לראשה, חבל נכרך סביב קרניה, וכל הצוות משך ודחף תוך שהוא מסתייע באותו שוקר ידוע לשמצה. כשעמדה בפנים וניסינו להצמיד את גביעי המכונה לפטמותיה בעטה, התחלקה ונפלה ללא קום על הרצפה החלקה. כנרא שברה את אחת מרגליה... בדי עמל משכנו אותה לחצר, שם שכבה והמתינה למשאיתו של סוחר הבקר שהוזמן, מביטה בנו בעיניים מאשימות כאומרת: "אמרתי לכם! מו קרה לכם! "

כשהועמסה בעזרת מנוף עשוי לדבר על המשאית, עמדה מלה בפתח הרפת ומחתה דמעה מעינה...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: