הפילבוקס המזרחי / עמירם אפרתי

הפילבוקס המזרחי                     

עמירם אפרתי - דן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך ספרו: אנשים טובים באמצע הדרך]

 

שנת 1967 התחילה במתיחות ביטחונית בכל האזור. המדינות השכנות הקימו מטה משותף שנועד לממש את מה שהם כינו "הסיבוב השני" – מלחמה שתמחה את חרפת המפלה של 1948, תחזיר את הפליטים לבתיהם ותגרש מהארץ את אלה שהגיעו אליה כתוצאה מ"התוקפנות הציונית". האווירה הייתה קשה: האם צפויה לנו שואה שנייה? האם "מלכות ישראל השלישית" תלך בעקבות קודמותיה? הגבולות בערו, מיצרי טירן נסגרו בפני שיט ישראלי ומנהיגי ערב נשאו נאומים מתלהמים בפני המונים מוסתים.

 

המתח הגיע לשיא ביום העצמאות, בו הושמע שירה הנפלא של נעמי שמר "ירושלים של זהב". רובנו לא שמנו לב למסרים שמאחורי המלים היפות: האומנם ככר השוק באמת ריקה? האם באמת אין איש יורד לים המלח בדרך יריחו? הייתה בכך חזרה על הטעות הבסיסית של התנועה הציונית לפיה מטרתה לתת "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". עם ללא ארץ – עובדה. ארץ ללא עם? בביקורו בראשית המאה עמד אחד העם על האבסורד בקביעה הזו. יודעי דבר סיפרו שמקורביו של הרצל העירו לו על כך שהארץ אינה ריקה, ותשובתו הייתה: "עלינו להיות קצרי ראייה למשך דור או שנים". כותבי ההיסטוריה הציונית מתווכחים אם אכן הייתה זו אמירה שלו או של אחד מעוזריו, אבל – כירושלמי שביקר בעיר העתיקה עוד לפני קום המדינה אני יכול להעיד: ככר השוק לא הייתה ריקה.

 

קיבוץ דן שכן – ובעצם עודו שוכן – בנקודת מפגש הגבולות של ישראל, לבנון וסוריה. כל מתיחות הורגשה, כל איום הפך למציאות. לאחר הכרזת נאצר על סגירת המיצרים ברור היה שמלחמה היא בלתי נמנעת. במשך השבועות שקדמו למלחמה התרוצצו נציגי ישראל, ושר החוץ אבא אבן בראשם, בין שליטי העולם בניסיון למנוע את המלחמה העומדת להתרגש עלינו. יודעי דבר המקורבים לכוחות הביטחון ידעו שצה"ל מוכן והניצחון מובטח. הציבור לא ידע והיה מודאג. שמועות רדפו שמועות: מכינים מקלטי ענק, מכינים בורות לקברות המוניים, מתארגנים לפינוי הגליל... ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, נשא נאום מגומגם שהגביר עוד יותר את תחושת חוסר הביטחון, ואז צורף משה דיין כשר בטחון לממשלה.

דיין ערך, ממש ערב המלחמה,  סיור בצפון והגיע גם לדן. הוא הרגיע את החברים שנאספו בחדר האוכל וטען כי לא נשקפת לנו כל סכנה: הוא מוכן אפילו להעביר אלינו את משפחתו...

 

מכל מקום, לא לקחנו סיכון. הילדים הורדו למקלטים לשעות הלילה, והעמדות אוישו על ידינו. השתתפתי בצוות שהטמין רצועה רחבה של מוקשים נגד אדם ונגד רכב, כשהגזרה באחריותנו הייתה לאורך הגבול עד כפר סאלד. לילה לילה היינו יוצאים לשדה המוקשים המיועד, חופרים. מטמינים כשאת הנפצים והכיסוי הסופי עושים חבלנים מנוסים.

 

העמדה אליה הוצבתי נקראת "הפילבוקס המזרחי". זה מתחם ובו כמה עמדות בטון, חלק ממערך ההגנה המתוכנן על הקיבוץ. במתחם היה גם מבנה חצי הרוס ששימש בשעתו – כך סיפרו הוותיקים – מעין נקודת גבול אחורית שנועדה לאתר מבריחים. בתקופה מסוימת אויש המבנה על ידי תצפית של צה"ל, כיון שמהקומה השנייה ניתן היה לחלוש על הגבול הצפון-מזרחי. עוד התפרסם המבנה כאשר מסתנן חצה את הגבול מסוריה, כנראה בחפשו מקלט פוליטי, והעיר את אנשי התצפית ש"נרדמו  בשמירה" כדי שיעבירו אותו לשלטונות. כנראה שהסורים ייחסו למתחם חשיבות רבה, אם לשפוט לפי מספר הפגזים שנפל עליו עם פרוץ פעולות האיבה.

 

וביום שני, ה-5 ביוני 1967, פרצה המלחמה. בשבועות שחלפו הקשבנו, בדאגה הולכת וגדלה, לקול שרשרות הטנקים הסורים הנאספים לעשרות על הגבעות מסביב. לא נראה היה שצה"ל מתארגן לחסום פלישה צפויה או אף פעולה נקודתית. האם מסתמכים על ההגנה המרחבית? ואם כן – הרי לא סופק לנו נשק אנטי טנקי, מאין יבוא עזרנו?

 

ביום שלישי בבוקר, 24 שעות לאחר פרוץ פעולות האיבה, בדיוק בשעה 6.00 בבוקר, התעוררנו לקול מטר פגזים על הקיבוץ ועל המתחם שלנו. ה"פילבוקס" – קופסת בטון שחציה באדמה וחלקה מעליה, ובה חרכי ירי ושכבת אדמה על גגה – עמד יפה בפגיעות הישירות שספג. תוכו התמלא עשן מחניק, אך איש לא העז לצאת החוצה. נוסף לחשש פן יקרוס הגג עלינו היו המחשבות נתונות למשפחות שבקיבוץ ולגורלן.

כוחות הצבא לא נראו באזור, ולפי מה שנמסר הם מתארגנים יותר דרומה כיון שאם תהיה פלישה סורית, מטרתה תהיה לנתק את אצבע הגליל האזור ראש פנה. מאחר וזו הייתה הנחת העבודה לקח הצבא אתו גם את כלי הנשק הצהליים. אנחנו הגנו על הגבול הצפוני עם רובים צ'כיים, סטנים שטווח פעולתם כמה עשרות מטרים, מרגמה 52 מ"מ שהתברר, כאשר ניסינו להפעיל אותה, שהנוקר שלה שבור... עוד היו מספר מרגמות 81 מ"מ עם צוותי רגמים מיומנים, מוותיקי הקיבוץ, שכפי שיוברר להלן עשו עבודה טובה.

 

לאחר שעתיים של הפגזה כבדה, שבחיפויה ירדו ששה טנקים לכיווננו, השתרר שקט. לפתע נשמעו קריאות בערבית במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו. התברר שהחי"ר הסורי, כפלוגה, נשלח לפני הטנקים לפלס דרך (זו הייתה הדוקטרינה הצבאית הסובייטית עד 1978 : אנשים יש מספיק, טנקים חסרים ולכן החי"ר יסתער קודם...). ירינו בכל כלי הנשק שהיו בידינו. לרגמים שבקיבוץ הועבר תיאור מקום הימצאם של הסורים בנוסח " בין הברז השני לשלישי בחלקת ואדי עסל". וזאת לזכור: מערכת קשר אלחוטית לא הייתה לנו, והקשר עם המפקדה היה אמור להתנהל בטלפון שדה שרוב כבליו נפגעו בהפגזה. נוצר קשר חי – רצים . פגזי זרחן של מרגמות 81 מ"מ הציתו אש בשדה בו שהו הטנקים, הגריז בשרשרותיהם התלקח והם התחילו להיסוג. מכת האש הותירה סורים רבים הרוגים ופצועים, כפי שהתברר מאוחר יותר. נעשו ניסיונות של מפקדיהם לחלצם . בינתיים – באיחור ולאחר שהשיא כבר היה מאחורינו – הגיעו ג'יפים של צה"ל עם תול"רים וכן מקלעים ותחמושת. כאשר ההתקפה הסורית הייתה בעיצומה כמעט אפסה התחמושת שלנו, אילולא גבורתם של נערי כיתות יא' ו-יב' שרצו בין העמדות וחילקו את שארית התחמושת שנותרה בנשקיה.

 

לימים התברר שקיבוץ דן היה המקום היחיד אותו ניסו הסורים לכבוש במלחמת ששת הימים. ניחושים רבים ותיאוריות מבוססות נזרקו לחלל: ניסיון לכבוש, לקחת שבויים לצורך מיקוח – ניסיון לשבור את רוחם של מגני הצפון על ידי הבקעה שתגרום לנו קורבנות רבים – ניסיון להוכיח ניצחון גם אם במקומות אחרים העניינים יהיו יגעים. אני שמעתי סברה אחרת, לאחר מלחמת יום הכיפורים.

 

לאחר 3 שנות כהונה כרכז משק , בשנת 1970, ובטרם אשוב לעבודתי ברפת ביליתי 6 חודשים ליד מכונת הכלים בחדר האוכל. את יום העבודה העמוס של רכז המשק המרתי ביום עבודה רגיל, 7-8 שעות רגועות. טובי הלב שאינם חסרים במקומותינו הפטירו אפילו משהו בסגנון "סוף, סוף רואים אותו עובד...". עלי עודף הזמן הפנוי הכביד מאוד והתיישבתי ללמוד ערבית, לבד, ליד שולחן הכתיבה. עם תום הקרבות במלחמת יום הכיפורים התנדבתי למודיעין כמתרגם מן המניין – סיפור בפני עצמו. בין השאר עבדתי עם חוקרי תורת הלחימה הסורית ומפיהם שמעתי הסבר למתקפה עלינו 6 שנים מוקדם יותר.

לטענתם, מאז הוקם המטה המצרי – סורי – ירדני ניטש ויכוח עם היועצים הסובייטיים. היועצים הציעו לערבים לא לתקוף בכל החזיתות, אלא לתת לצה"ל לתקוף בסיני ולנצור את האש במזרח ובצפון. לאחר שצה"ל יהיה מסובך במדבר, עם חיילים מותשים וקווי אספקה ארוכים, כשיחידות קומנדו מצריות מזנבות באנשיו העייפים – אז תיפתח התקפה ביתר החזיתות וההצלחה מובטחת. אנשי המטה המשותף לא רצו לשמוע. משולהבים על ידי ההמונים היו בטוחים שתוך 24 שעות ייפגשו מנהיגיהם המנצחים בכיכר דיזנגוף בתל אביב, ולכן ההתקפה חייבת להיות בכל החזיתות בעת ובעונה אחת. בכל "תקופת ההמתנה" היה הוויכוח בעיצומו, ורק ערב פרוץ פעולות האיבה נכנעו הערבים והעבירו הודעה לכל החזיתות: להפגיז, אך לא לתקוף. ובטעות! – כך לפי אותם חוקרי מודיעין – בטעות המג"ד הסורי של גזרתנו לא קיבל את התיקון. הוא פעל לפי התוכנית המקורית: 24 שעות לאחר תחילת המלחמה יפגיז שעתיים, ישלח קדימה פלוגת חי"ר, בעקבותיה כוח שריון ויחבור לכוחות שיסתערו לכל רוחב הגזרה...

 

כך, בטעות, כמעט שאיבדנו את ביתנו. קו ההגנה הדק שלנו, עם כלי הנשק המיושנים, היה עלול לקרוס והדרך אל בני משפחותינו במקלטים פתוחה... כשהגיע הסיפור לידי לא דאגתי להשיג מסמכים המאמתים אותו, וכעבור שנים לא מצאתי לתיאוריה הזו אישוש מוסמך וממוסמך.

באותו לילה, בעודנו גוררים את שפע הציוד מהשדה אליו הגיעו הסורים – בתוואי בו עובר עכשיו הכביש לבניאס וקרוב לצומת הפניה לתל דן – נודע שהכותל המערבי בידינו. היינו, כפי שכתב משורר תהילים, היינו כחולמים ממש.

יומיים אחרי כן עמדה המלחמה להסתיים בלי שהרמה המאיימת עלינו, הרמה הסורית, תהיה חלק מהניצחון. משלחת של פרנסי הצפון יצאה להיפגש עם שרי הממשלה, הצליחו לשכנעם וביום חמישי התחילה העלייה על עמדות הסורים שמעלינו.

 

תיאורים רבים תוארו ונכתבו, ואני רק יכול להוסיף תחושות: הטור העולה סימל יותר מכל דבר אחר את היות צהל צבא העם: טנקים, זחל"מים, וביניהם משאיות אזרחיות של תנובה או חברות אחרות, מגויסות להובלת תחמושת. ישבנו בעמדותינו וראינו את הטור העולה על תל עזאזיאת. ראינו וכאבנו את הפגיעות הישירות בחלק מהרכבים בטור הארוך. יודעי רוסית מבין ותיקי הקיבוץ שקיימו כל הזמן האזנה רצופה לקשר הסורי דיווחו על קצינת תותחנים רוסית שטיווחה את ירי התותחים. ואכן הפגיעות היו מדויקות וקטלניות. לשיא של התרגשות הגענו כאשר בחפירות של תל עזאזיאת נראו חיילינו רצים ומטהרים. אותה קצינה רוסית צעקה בקשר ודיווחה למפקדיה על המנוסה הסורית: "השחורים בורחים, השחורים בורחים..."

 

עשרות השנים שחלפו לא הכהו את תחושת ההקלה: הרמה המאיימת בידינו. הקיבוץ ספג נזקים כבדים. למזלנו – רק כמה פצועים קל וללא הרוגים. הרפת ספגה כמה פגיעות ישירות והמראה היה קשה: חלק מהפרות נשחטו כדי להציל לפחות את בשרן, וחלק נגררו לשדות ונקברו. ראוי לציין שגם תחת מטר הפגזים המשכנו לחלוב את הפרות, וההקלה היחידה שלקחנו לעצמנו היתה לרדת משלוש חליבות ביממה לשתים. זמן קצר לאחר המלחמה חזר ונדון בשיחת הקיבוץ נושא המקלט החדש, שהחליט על בנייתו לפני המלחמה. נראה היה שלא יהיה בו צורך, שחבל על הכסף. די בקושי התקבלה החלטה לבנות אותו למרות שהגבול המאיים התרחק. בדיעבד התברר שצדקנו: לא חלף זמן רב וירי הקטיושות פתח תקופה חדשה.

 

כאן המקום לספר על נס שאירע לנו באחד ממטחי הקטיושות. בכניסה לקיבוץ עמד מבנה מבלוקים ששימש בשנותיו הראשונות של הקיבוץ כ"מדאפה" – חדר אירוח שמקובל אצל שכנינו הערבים. שם היה מוכתר הקיבוץ מקבל פני נכבדים מהכפרים השכנים, שם נערכו הסכמים וסולחות. לימים עבר המבנה הסבה ושימש כמרפאת שיניים, ומאוחר יותר התמקמה בו חברת הקיבוץ הקוסמטיקאית. ביום בו התרחש הנס אמורות היו להגיע לטיפול קוסמטי חברות רבות, על פי תור שנתלה על לוח המודעות בחדר האוכל. התור הראשון נקבע לשעה תשע בבוקר. אבל, בארוחת הבוקר, נגשה סדרנית העבודה לשולחנה של הקוסמטיקאית וביקשה ממנה לבטל את הזימונים: אחת המטפלות חלתה והיא מתבקשת למלא את מקומה. התורים אכן בוטלו. ובשעה תשע בדיוק, בשעה שבמקום היו אמורות לשהות מספר חברות, נורה מטח קטיושות. אחת מהן פגעה במבנה ופירקה אותו לרסיסים, לא נותרה אבן על אבן. בידיעה שבמקום אמורות לשהות חברות רצנו לחפש אותן, להגיש עזרה ראשונה. לא נמצא להן זכר – פשוט, משום שהקוסמטיקאית הספיקה להודיעה להן על ביטול הטיפול... ועוד אומרים שפסו נסים מן הארץ...

 

וזה סיפור הפילבוקס המזרחי, בו עצרנו, כמעט בידיים חשופות, הסתערות של חי"ר ושריון סורי. בו טעה צה"ל בהערכותיו ובו, בשל טעות סורית, סיפורים אלה אולי לא היו נכתבים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: