מחדרה עד גדרה / עמיקם נוישפיל

 

מחדרה עד גדרה

עמיקם נוישפיל - קיבוץ חולית

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עיניי סומאו מהזיעה שניגרה על פני ולתוך עיני, לא חשתי את רגלי שנשאו בקושי רב את גופי הדואב כולל החגור והנשק שהיה תלוי על כתפי ושיתק לחלוטין את ידי הימנית.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה היה סוף מסע אלונקות, סיום טירונות הצנחנים. נגררתי בסוף המחלקה. אהוד מאחורי, דחף אותי ולא נתן לי לעצור...להיכשל. אנחנו במאה המטרים האחרונים לפני קו הסיום, אהוד צרח עלי...

 

"אוהד אתה חייב לי שלא ליפול!" כך המשיך לדחוף אותי קדימה ולצעוק לסירוגין. אינני זוכר את הצעדים האחרונים, אני זוכר רק איך ששנינו נפלנו מתנשפים, כמעט מעולפים, לתוך מטע זיתים, סמוך למושב יבניאל.

 

היינו הרוסים אבל גאים בהצלחה, אני, אוהד העירוני מגדרה ואהוד מחדרה. שנינו היינו עירונים במחלקה שהייתה רובה בני קיבוצים. שנינו הסתרנו את זהותנו. "חייזרי עיר", כך קראו לעירונים בפלוגה.

 

כאשר שכבנו שנינו על גבנו, בתוך החפיר שבמטע, כשהחגור משמש משענת לראשנו, זרק לעברי אהוד, "מצבנו, נורא מזכיר לי סיפור שסיפר לי סבי שמחה, מקיבוץ עין חרוד, תזכיר לי שנגיע למאהל..."

 

"סטלין אבינו! רוסיה אמנו! - הלוואי והיינו יתומים". כך זימר כל הדרך, כשהלכנו שנינו למקלחת ועוד הספקנו לנוח מעט לפני עליית המשמר וכניסתנו לשמירה על מחסן הנשק.

 

"אתה עושה לי בלבלה, יה אחי, עם השיר המטומטם שהמצאת, רגזתי על אהוד, "אולי במקום לשיר ספר לי על סבא שלך שמחה."

 

"את הפזמון הזה פמפם לי סבי שהייתי ילד," סיפר אהוד, הוא היה מקיבוץ עין חרוד איחוד, אתה יודע, הקיבוץ בעמק בית שאן...

 

דמי פסק לזרום בעורקי, אני חושב שגם שערות ראשי סמרו למשמע דבריו, אך לא הגבתי...

 

"מה אתה הלום אוהד? בלעת צפרדע?"

 

עדיין לא סיפרתי לאהוד, דבר או חצי דבר, על כך שסבי זלמן עדיין חבר עין חרוד, אך לפתע נזכרתי, בסיפוריו של סבי על היותו חבר בארגון הפלמ"ח. על חבר לנשק בשם שמחה, שבמלחמת השחרור לחמו השניים כתף אל כתף, בחטיבת הראל. ועל הקרב בקסטל, בו נפצע שמחה אנושות והוא זלמן הוציאו משדה הקרב בסחיבת פצוע על גבו. כל הדרך, עד לחובש, הוא צעק, "אל תתפגר לי יה שמחה..." קשר דם חיבר בין השניים.

 

איש לא הצליח להפריד בין השניים, נשותיהם, ילדיהם היו כמשפחה, כל חג ומועד חגגו יחדיו. רק הדקלום האומלל, המטופש, "סטאלין אבינו, רוסיה אמנו - הלוואי והיינו יתומים". העלבון הצורב שגרמו חלק מהחברים אשר לגלגו על קיצוניותו של שמחה, בסוציאליזם הקומוניסטי ובאידיאה שדגל בה, גרמו לו להיפרד מחברו הטוב, מהקיבוץ ביתו, ולהקים בלי זלמן את הקיבוץ המאוחד...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: