הסוני המשותף שלי / עמיקם נוישפיל

 

הסוני המשותף שלי

עמיקם נוישפיל - קיבוץ חולית

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פח יקוש טמנו לי...

איור מאת יעקב גוטרמן

הוחלט באסיפת חברים לחלוק כל חודש, לסירוגין את טרנזיסטור הסוני החדש שזה עתה קיבלתי מתנה לבת המצווה מהדוד שולם מדרום אפריקה שהגיע במיוחד לארץ.

 

החודש הראשון, ישמש את עובדי המטבח, בחודש השני את הרפתנים וכך הלאה את כל ענפי המשק. רק חודש אחד בשנה בחופשת הקיץ יחזור הסוני המפואר והיקר לחזקתי.

 

כמובן שלא הלינותי על ההחלטה, בימים ההם של שנות ה-50, רק רדיו אחד על מנורות היה במועדון ותו לא.

 

עד עצם היום, שאני בעשור השישי לחיי, אני סובלת משריטה עמוקה בנפשי, עדיין מסתובבת שטרנזיסטור קטן אוחזת בידי צמוד לאוזני השמאלית ועדיין רואה בעיני רוחי, את אחי שרולי מסתובב במשק עם הסוני שלי מתנת הדוד. הראשונה בסבב הייתה סוניה הטבחית, נמוכת קומה מתולתלת ומאוד שמנה, כולנו היינו צוחקים בהסתר וקוראים לה: הכדור המתגלגל.

 

היא הייתה פותחת כל ארוחת בוקר את הסוני במקסימום על קול המוסיקה ומשמיעה יצירות קלאסיות, במיוחד אהבה להשמיע אופרות. לדעתי על מנת להרגיזנו.

 

באותו החודש שהסוני היה במטבח אני רזיתי, הורדתי ממשקלי כי נמנעתי להגיע לחדר אוכל לארוחות בוקר. ציפיתי שהזמן יחלוף, והסוני יעבור אל המטע או למוסך, רחוק ככל האפשר מאוזני המקנאות.

 

עם גיוסי לצה"ל בתחילת שנות ה-70, רכשתי לי טרנזיסטור קטן רחוק באיכותו מאותו סוני מפואר שקיבלתי מדודי שולם. 

באותם הרגעים שהייתי רואה את הסוני אצל אחד מהחברים, הייתי מתפוצצת מקנאה. 

ילדה רזה ארוכת רגליים הייתי, שערי אדמוני, פרוע כאריה ואפי מנומש. שערי היה מתנפח והג'ינג'ים על פני היו הופכים לכתמים חומים, אדומים וכמו ששמי ורדה כך נראיתי באותם רגעים, כוורד אדום מוכתם וקוצני.

 

כל המשק ידע. שברגעים אלו, מסוכן להיתקל בי, עד כדי אסון.

 

בר מצווה אצלנו בקיבוץ היה גם לבנים וגם לבנות מעין מבחן של בגרות, הבנים נבחנו בחריש של שני תלמים ארוכים ומקבילים, או בחליבת פרה בזמן קצוב וכו'.. וכו'.. ואילו הבנות נבחנו ברקמת חולצת רובשקה, או בעשיית בייביסיטר בבית התינוקות. אני את מבחני הבגרות האלו כלל לא עברתי, גם לא נדרשתי. פה אחד הוחלט, שעברתי בהצלחה מרובה בכך שהצלחתי להבליג ולהסתיר את קנאתי ולעמוד בכבוד בערכי התנועה והקיבוץ, שוויון בחלוקת הרכוש.

 

שנים חלפו עברו אני עזבתי את הקיבוץ ללימודים באיטליה שם גם נישאתי והקמתי משפחה.

 

לימים כשחזרתי לבקר את אחי שרוליק שהוא, ילדיו ונכדיו חיים בקיבוץ, כאשר באתי לאסוף את נכדו מבית הילדים, ראיתי את הסוני תלוי על אחד הקירות ומשמש כיום למשחקם...

 

דמעה קטנה זלגה מעיני.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: