מה זה שם למעלה בדיוק? / עמיקם אסם

 

מה זה שם למעלה בדיוק?

עמיקם אסם - אפיקים (ש"למטה", אל מול "אלומות" - שלמעלה)

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהגיעה ברטה ימפולסקי לקיבוץ, ניתן לה מיד חדר באזור "בתי-ההורים", מקום שם התגוררו כבר אי אלה אבות ואמהות של חברי קיבוץ, אשר הגיעו בעקבות בניהם לקיבוץ במשך השנים - ובעיקר לאחר השואה - והקיבוץ קלט אותם במעמד של "הורי חברים".

איור מאת יעקב גוטרמן

בתוקף מעמד מיוחד זה זכו הורים אלה, לקבל מן הקיבוץ "תקציב אישי" ושירותים אחרים כחברים לכל דבר, אך היו פטורים, לרוב גם בשל גילם, מחובת העבודה.

 

כמעט מיותר לומר, כי ברטה שמחה מאוד על ההזדמנות שניתנה לה להתגורר בקיבוץ בו התגוררו בנה, רעייתו והעיקר - שני נכדיה יריב וירון.

 

נכון, כפי שברטה אף אמרה זאת מפורש, היה יכול להיות לה נוח קצת יותר אילו שמות נכדיה היו אברהם ויצחק, ואז הייתה יכולה לקרוא להם "אברמ'לה" ו"יצחק'לה" כפי שהייתה "רגילה מהבית", אך גם עם "השמות המשונים האלה" למדה "סוף סוף" להסתדר, כשאת עיקר הנאתה מנכדיה שאבה קודם כל מיופים ומהופעתם החסונה, ולאחר שלמדה להשמיע להם כמה דברי חיבה בשפה העברית - גם מכך שהסכימו - אם כי קצת בקושי - לקבל ממנה חיבוק ולהגיב במבוכה מחויכת.

 

תהליך קליטתה של ברטה בקיבוץ היה קל, מהיר והצטיין ברוח טובה מצד כל הצדדים.

 

היא קבלה, למשל, ברוח טובה ואפילו בהבנה את העובדה, שלשמה הוסיפו החברים את המלה "סבתא" והחברים קבלו בהערכה רבה את נכונותה לעבוד במחסן הבגדים - כאחראית על מה שהיה קרוי בפי כל "תיקונים", ודבר חריצותה והאדיבות בה קבלה פני כל נזקק ל"תיקון" כלשהו בחולצתו או במכנסיו, נודעו ברבים ופשטו בחצר ככל שמועה - רעה או טובה כאחד.

 

אט אט החלה ברטה גם להבין את אורחות החיים בקיבוץ ואם כי היו לה לא פעם שאלות ותהיות על ה"סיסטמה" המוזרה הזאת, לא מיהרה להניחן על שולחן הדיונים במחסן ורק שותפתה למכונת התפירה הישנה שמעה אותה מדי פעם לוחשת משהו בניע ראש בינה לבין עצמה, אך לא מעבר לכך.

 

והנה קרה המקרה וברטה התייצבה יום אחד בפתח בנין המזכירות ושאלה את "מזכירת המזכירות" אם יש אפשרות, שהיא תיכנס להחליף כמה מלים עם המזכיר "אבל עכשיו ולא אחר כך" הדגישה ולא יספה.

 

המזכיר, שהיה למרבה הפלא פנוי באותם רגעים מכל עיסוק, שמע את קולה של ברטה וממקום מושבו קרא בקול מזמין "סבתא ברטה, בואי, בואי, למה את עומדת בחוץ" - וברטה נכנסה.

 

כשרוחו טובה עליו, משום מה, שאל המזכיר את ברטה אם היא רוצה אולי כוס תה... אך ברטה הניעה בראשה קלות לאות סירוב, אמרה "תודה אין צורך" ומיד עברה לענין.

 

"תראה, חבר מזכיר" פתחה ברטה את דבריה, אך זה קטע אותה מיד ואמר בחיוך רחב "מנחם, סבתא ברטה, השם שלי הוא מנחם, בבקשה, תקראי לי מנחם ולא 'חבר מזכיר'".

 

"טוב, טוב" השיבה ברטה ביותר משמץ של חוסר סבלנות והמשיכה "מזכיר מנחם...אני באתי לדבר על משהו שנראה לי באמת-באמת לא בסדר".

"אצלנו משהו לא בסדר?" שאל המזכיר בחיוך והוסיף מיד "נו, בבקשה, ספרי לי משהו שלא ידעתי".

 

"תראה, מזכיר מנחם" המשיכה ברטה וחיוך לא נראה על פניה "הבן אדם צריך וגם רוצה לפעמים לעשות משהו טוב, לתת משהו למישהו שצריך... ופה בקיבוץ, מי שרוצה לתת אומרים לו כמעט תמיד 'תודה, לא צריך'"

פניו של מנחם מזכיר הקיבוץ עטו ארשת רצינית, כשאמר "את יכולה להגיד לי למה בדיוק את מתכוונת?"

 

וברטה החלה לספר:

"כששמעתי, כי חנה'לה הבת של הינדה ילדה תינוקת חדשה וכבר הורידו אותה הביתה מהבית-חולים, אמרתי שזה יופי ואני רוצה לעשות ולהביא לה עוגה.

אמרו לי 'לא צריך!'.

 'למה לא צריך?' שאלתי ואז הסבירו לי 'כי באקונומיה עושים יופי-של-עוגה לכל יולדת וכשהיא מגיעה הביתה מהבית-חולים, העוגה כבר מחכה לה בחדר על השולחן'.

'נו טוב' אמרתי 'אם זה ככה אז אולי אני-יביא לה חיתולים חדשים ויפים'...

ושוב אמרו לי, 'לא צריך, כי הבית-תינוקות נותן לה חיתולים כמה-שהיא-צריכה'

אז אם זה באמת ככה, חשבתי לעצמי...'מה עוד נשאר?, ואז אמרתי 'אתם יודעים מה? אני פשוט הולכת אליה להגיד לה מזל טוב ולהביא לה זר יפה של פרחים מהגינה שיש לי ליד החדר'...

ושוב-פעם אמרו לי 'לא צריך'

למה גם את זה כבר לא צריך?' אני שואלת וזה מה שעונים לי: 'גן-נוי מכין לכל יולדת חדשה זר גדול של פרחים וכשהיא חוזרת מהבית-חולים, הזר כבר מחכה לה על השולחן בתוך הואזה'."

 

התרווח מנחם המזכיר על כסא ובהבעה של שביעות רצון מופגנת שאל "מה לא בסדר כאן, סבתא ברטה".

 

ברטה קמה ממקומה, כוונה עצמה לעבר היציאה, ואז הגבירה את קולה והטיחה במנחם המזכיר משפט אחד "נו באמת...איזה מין מקום זה הקיבוץ, אין פה אפילו מישהו-אחד שאפשר לתת לו איזושהי נדבה".

 

מנחם גייס במהירות מפתיעה ממעמקי תודעתו המעמדית המוכרת את תשובתו שנשמעה ממש כנזיפה "נו. באמת סבתא ברטה, בשביל הרצון שלך לתת למישהו נדבה אנחנו נספק לך בקיבוץ עניים?"

 

היה זה משפט מסובך מדי מכדי שברטה תוכל להגיב עליו בתשובה מהירה, מה גם שאת המילה "נספק" שמעה כמדומה-לה בפעם הראשונה ולא-בדיוק-הבינה-אותה, ועל כן הסתפקה בכך, שהניפה אל מול פניו של מזכיר הקיבוץ את ידה בתנועת ביטול, צרפה לכך מין אנחת זלזול רגוזה ומיהרה לצאת מן החדר בלי מילה נוספת.

 

בדרכה לחדרה בבתי ההורים עברה ברטה על פניהם של כמה וכמה מחברי הקיבוץ, אך מחשבותיה היו נתונות למה ששמעה כמה דקות קודם לכן מפי המזכיר ועל כן לא רק שלא ברכה איש מהם לשלום, אלא גם את מבטיה לא נשאה אליהם.

 

וכך הגיעה ברטה אל "הדשא הגדול", וכמו בלי משים נשאה עיניה אל ההר שממערב לעמק בו שכן הקיבוץ, שהפך להיות ביתה, ותוך שהיא עוקבת אחרי שקיעתה האטית של השמש הבחינה בבתים הלבנים שהיו סדורים שורות שורות על פסגת אותו הר ומעליהם עננים ככבשים שנצבעו בורוד.

 

אותה עת חצה את הדשא אחד מחברי הקיבוץ הותיקים. היה זה חיימקה הנויניק, אשר ברטה אהבה להחליף עמו מדי פעם כמה מלים, שכן כמוה גם הוא דיבר אידיש רהוטה, כזאת "מהבית", ובכך הזכיר לה כמה משכניה הטובים בעיירה, אשר נשלחו למחנות ומזלם לא שפר עליהם כמזלה והם לא נותרו בחיים.

 

חיימקה, שהיה ככל הנראה בדרכו למחסן של גן הנוי, קרב אל ברטה, כשהוא נושא בידיו כמה ממטרות, ואף כי נראה עסוק בענייניו, לא ויתר על ההזדמנות לומר לה בקולו העמוק "שלום סבתא ברטה", ומשום שגם הבחין במבטים ששלחה לעבר השמש השוקעת שאל "מה את מחפשת שם בשמים?"

 

ברטה המשיכה לשאת את מבטה לעבר פסגת ההר המעוטרת בבתים הלבנים שנצבעו בוורוד ארגמני, אך על דבריו הקצרים של חיימקה השיבה מיידית בשאלה, שכאילו עמדה זה מכבר על קצה לשונה "תגיד לי חיימקה, שם למעלה גרים בני אדם או שזה גם כן קיבוץ?"

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: