הייתי בין הפרטיזנים / עמקם נוישפיל

הייתי בין הפרטיזנים

עמיקם נוישפיל - חולית

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אציו היה נער איטלקי קתולי כבן 17, כאשר שמי אירופה קדרו בעננים. קרן אור יחידה לא צלחה לחדור מבעדם.

איור מאת יעקב גוטרמן

הנער נטש את בית הוריו האריסטוקרטים ואת לימודי האדריכלות והצטרף אל לוחמי הפרטיזנים על גבול איטליה שוויץ לכיוון לוקארנו.

אידיאל נעורים דחפו להלחם בפשיזם, בחולצות החומות שהטילו אימתם באיטליה של אז, ולמען סילוק הנאציזם מארצו.

בינות להרים המושלגים ויערות העד, פגש לראשונה במישקה פורטנוי וממנו שמע לראשונה על ישראל והציונות. בשקיקה ובצימאון אין קץ, היה הנער מאזין לסיפוריו של מישקה, על הרעיון החלוצי ועל הקיבוץ.

 

כך באופן טבעי, עם סיום המלחמה הצטרף לקיבוצו של מישקה בדרום הארץ. את מישקה פגש רק עם סיום מלחמת השחרור, בשנות החמישים.

 

רק לאחר שנים רבות כאשר פגשתי באקראי קשיש כבן 80 שנה יושב מול חדר האוכל על ספסל בגן ובין רגליו מקל הליכה. עיניו מבריקות וסיגריה כבויה בפיו. שמעתי את סיפורו של אציו מפיו.

ישבתי בסמוך אליו על מנת לקשור שרוך פרוע שנפרם, ראיתי בזוית עיני מספר בצבע כחול, מקועקע על זרועו הימנית. שאלתיו ברוב חוצפתי הצברית: באיזה מחנה היית בזמן המלחמה?

 

הוא העיף בי מבט בזוית עינו ובקול שקט ורועד אמר: זה לא מהגרמנים. אני קעקעתי את תאריך הנישואין של אשתי הישראלית ליאורה ושלי. אם זמנך בידך ילדי ואינך ממהר לשום מקום או עבודה דחופה במשק, אספר לך את הסיפור.

 

את מישקה אתה זוכר? זה שהיה מזכיר המשק המון שנים ופעיל מרכזי בתנועה. הוא גם היה מבין עמודי התווך של ה-ש.ב. מה שקרוי היום המוסד, מישקה שהכרתיו עוד מתקופת הפרטיזנים, שלח אותי או יותר נכון אילץ אותי לעזוב את הקיבוץ ולחזור לאיטליה למשפחתי ולחזור ללימודי האדריכלות בהם כה הצטיינתי עוד בנעורי. מישקה הודיעני בלחש! עוד נזדקק לך נערי בעתיד. להוראות מישקה לא ניתן לסרב, חזרתי ללימודי ולמשפחתי והפכתי ללא ידיעה לסוכן רדום.

 

סיימתי את לימודי במילנו ומיד פתחתי משרד לאדריכלות שהצליח מאוד והתמחיתי בשחזור טירות עתיקות בטוסקנה. המשיך וסיפר לי הקשיש, בפרץ של דיבור והתרגשות, עד כי דאגתי לשלומו של הזקן. שנים לא שמעתי מישראל וגם לא ממישקה. רק ב-68 לאחר ששת הימים, הגיעה למשרדי בחורה צעירה חמודת מראה, רעמת שערה אש ועיניה נוצצות, רגליה ארוכות חטובות שאין להם סוף.

 

"קוראים לי ליאורה ואני מישראל, הצהירה באיטלקית במבטא זר, אני מעוניינת להתמחות בעיצוב פנים.

האם תקבלני לעבודה?"

 

לשמץ של שנייה לא היססתי למרות שחששתי שזו שליחה של מישקה, שרוצה להפעילני סוף סוף. אך היא הייתה סתם חתיכה קיבוצניקית, שסיימה לימודיה לא מכבר ואני נשביתי בקסמה והתאהבתי בה עד כלות.

 

בקיצור המשיך אציו, למרות פער גילנו הענק, נישאנו ונולדה לנו ילדה מתוקה, קראנו לה תמר.

 

בזכות קשרי ודרכוני האיטלקי חידש מישקה את קשריו והחל להפעילני, כך שנאלצתי לנטוש את ילדתי ואשתי האהובות כל כך ולצאת בתדירות גבוהה את איטליה למצרים בשליחויות חוזרות ונשנות שלא אפרט תוכנן. ליאורה ותמי שלא יכלו לשאת את בדידותן, בחרו לחזור ארצה לקיבוצן ומשפחתן.

אני, בשל שליחותי לא יכולתי לחבור אליהן אפילו לא לבקרן, זאת על מנת לא לחשוף את קשרי לישראל. געגועי אליהן לא ידעו גבול עד כי חשבתי לנטוש את תפקידי החשוב.

הקשר היחיד, המשיך הקשיש היה באמצעות מכתבים ותמונות.

 

ב-7 למרץ 1991, התקשר אלי מישקה, ישירות ולא באופן מוצפן ובקול חנוק ציווני: "במטוס הראשון תגיע לקיבוץ". כהרגלי ללא שאלות וחקירות, תוך 4 שעות נחת המטוס בלוד ואז שמעתי את הבשורה הנוראה מכל... תמי וליאורה נהרגו בלילה בהתקפת מחבלים...

 

לא חזרתי יותר לתפקידי הסמוי ולמשרדי במילנו, עד היום אני מחובר למשק ועל זרועי אני נושא את תאריך נישואי לאשתי האהובה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: