זאב הים בקפריסין / עמיקם נוישפיל

 

זאב הים בקפריסין

עמיקם נוישפיל - חולית

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השמש צללה אל הים וגווני הארגמן צבעו את סירתנו, ספינת דייג רעועה, ישנה נושנה, שרכשתי מימאי קשיש ערבי ביפו.  

איור מאת יעקב גוטרמן

אחת לשבוע יוסקה וייספיש (דג לבן) ואני היינו משחררים את חבל העגינה מהמזח הארעי ומשליכים את רשת הדייגים כמה קילומטרים מהחוף, שוקעים בשיחה ובריכולים על החברים, שותים קפה עד חצות הליל ואז מתחילים למשות חזרה את הרשת והשלל אל סירתנו. שלל פירות הים השבועי, סיפק דגים לערב שבת לכל החברים.

 

עוד מימי הפלי"ם, שטנו יחדיו, כתף אל כתף ואהבנו בכל נפשנו את הים, את זעמו בימי חורף וסערה ואת רוגע גליו בחודשי הקיץ הלוהטים.

 

החברים היו צוחקים, הנה הם שני הרומנטיקנים, זאבי הים יוסקה ועמיקם. כמובן ששובצנו במיידית ולצמיתות כאחראים על בריכות הדגים של הקיבוץ. הבריכות הביאו פרנסה מובטחת תמידית כל ימות השנה, ללא פגעי טבע ושינויי מזג אויר. גידלנו קרפיונים גדולים ושמנים והיינו קשורים בחוזה מוצלח וארוך טווח עם תנובה. יוסקה ואני ניהלנו במשותף את ענף הדייג בהצלחה מרובה, כל שנה היינו בין הראשונים במאזן השנתי החיובי. שנה עברה, שנה חלפה החגים היו מגיעים ואיתם הדרישה העצומה לדגים. מעולם לא היה לנו היכולת לספק את הדרישה המוגברת לתנובה.

 

שנינו דשדשנו יחדיו בבריכות הדגים, ולא היה לנו זמן לחלום על הפלגה אל מרחבי הים הפתוח.

 

בשנות ה-90 התחיל שוק הקרפיונים בארץ לדעוך ובמקומו, ע"פ דרישתם הנמרצת של מסעדות הדגים שנפתחו כפטריות אחר הגשם, שוק פירות הים למיניו החל לתפוח ולנסוק.

 

אז התחלנו, יוסקה ואני לתבוע ולדרוש במפגיע, לחזור לאהבתנו הנושנה, לפתח את ענף הדייג הימי, לרכוש ספינות דייג גדולות ואמינות כדי שנוכל לצאת אל מרחבי הים וליהנות משלל דגה ומעדניו.

 

התנגדות החברים הייתה נמרצת, הם טענו - אנחנו לא נהיה כפר דייגים!!

 

כך שיוסקה ואני הסתפקנו בעל כורחנו באותה ספינה רעועה שרכשתי מהיפואי. סוף חודש חשוון לעת ערב, הים הרגוע והשלו הישרה על שנינו, זאבי הים הזקנים רוגע ונינוחות. כך יצאנו להפלגה החד שבועית, אל הים הפתוח. אל המרחק הרצוי, בו מצויים דרך קבע להקות סרטנים.

 

כיבינו את מנוע סירתנו ופרשנו את הרשת כהרגלנו. השמיים קדרו בפתאומיות וסערה פרצה בבת אחת בעוצמה שדומה לה לא ידענו.

 

החלטנו שאפילו לא ננסה לאסוף את הרשת, אך המנוע סרב להניע, כל ניסיונותינו לעוררו, לא צלחו. שני זאבי ים מנוסים כמונו, לא נבהלים, כיוונו את חרטום הסירה אל החוף הרחוק וחתרנו במרץ. לפתע גל ענק הרים את הסירה כעלה של זית ואני מצאתי את עצמי זרוק, שרוע, על החוף השומם. את יוסקה והסירה לעולם לא הצלחנו למצוא.

 

יוסקה שהיה ערירי, דאגתי לו ליד זיכרון. עוגן ענק של ספינת מעפילים שהנחתיו על הדשא סמוך לגן המשחקים. חרטתי עליו: "לזכרו של זאב הים שמצא מנוחתו בחיק אהבתו".

 

שנים חלפו עברו ואני ובת זוגתי יצאנו לטיול נופש של סוף שבוע בקפריסין.

באקראי לחלוטין, הגענו לכפר דייגים קטן בשם "ספגינוס".

בבית המרזח - ה"טברנה" המקומית הקטנה, כמעט שהתעלפתי כשראיתי... את מי אם לא את חברי הטוב, וייספיש "שהלך לעולמו" בטביעה וחזר לקפריסין לדבר עם חבריו המקומיים ביוונית ניב מקומי.

 

נפלטתי בחוף חדרה סיפר לי יוסקה - ידעתי שאם אחזור לקיבוץ, אחזור לבצבץ בבריכות הדגים, לכן החלטתי "לטבוע" ולהעלם לצמיתות בקפריסין, שם אוכל להיות דייג אמיתי, לי ולצרכי המועטים...

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: