בין פצמ'ר לפצמ'ר / עמיקם נוישפיל

 

בין פצמ"ר לפצמ"ר

עמיקם נוישפיל - קיבוץ חולית

איור מאת יעקב גוטרמן


קריאת מערכת הביטחון במשק נשמעה הפעם חזק ומטריד, צורמת במיוחד -

צבע א-ד-ו-ם, צבע אדום, אולי בגלל השקט ששרר סביב, אולי בגלל פסטורליות הכלניות האדומות שפורחות בשפעת צבעם...
 

איור מאת יעקב גוטרמן

זו או זו, אוהד קם לאיטו, נעזר במקל ההליכה לעבר חדר השינה שלא מכבר נבנה כתוספת, כחדר ממוגן.

הפעם הפיצוץ נשמע כריסוק עז, ריח חריף של חומר נפץ שרוף הגיע לאפו ומילא את כל חלל ריאותיו בעשן סמיך. לא היה לו כל צורך לקום. ידע שהנפילה ארעה בחצר הקיבוץ. ו...שוב חזר השקט לקיבוץ.

 

קם, נעזר שוב במקלו, חזר לכורסתו המרופטת שממול לטלוויזיה, אפילו לא יצא לראות את הנזק שנגרם. ריח עשן החנ"מ סימאו את עיניו והוא עצם אותם בכבדות.

 

נכנסתי לשערי "תל קציר", חייל צעיר שסיים זה עתה הכשרתו כלוחם בנח"ל מוצנח, גברבר גבה קומה, בלוריתו מתנשאת ברוח הצפונית של דרום הגולן.
על כתפי נושא ברישול את העוזי נטול כת, על חזי בגאווה יתרה כנפי הצניחה.
הגעתי למשק אחרון מבין חברי והתקבלתי בצעקות שמחה, אוהד !, אוהד !, תחליף לבגדי ב', זקוקים לך במטבח.

 

התקופה - אמצע המאה הקודמת, סוף שנות ה-50, המתיחות נוראה בצפון הארץ. הסורים לא פסקו מלהפגיז את יישובי עמק הירדן.
הוחלט בפיקוד צפון להפעיל את חטיבת גולני, פעם ראשונה לאחר הרבה פעולות תגמול של הצנחנים.
בסוף ינואר 1959, בוצע מבצע "חרגול", מה שאז נקרא בפי כל מבצע "טאופיק", ע"ש מוצב טאופיק העליונה והתחתונה.

המבצע החל בשעות החשכה כשמוביליה, גדוד "אריות הגולן" של גולני.
אותי ואת חברי פולומבו, גם הוא צלף בהכשרתו מצא המבצע ספונים עמוק עמוק בתוך עמדת ירי שכנראה נחפרה עוד במלחמת השחרור.
עמדה שנמצאת בשטח המפורז בין הקיבוץ לסורים, נקראה בצה"ל האיקסים.
השמיים היו צלולים וזרועי כוכבים, הקור מקפיא עד לשד עצמותינו.

שוכבים בעמדה רועדים מקור ומפחד, כך לפתע כמו תזמורת מתוזמרת ע"י מנצח מוכשר, נפתח ירי דו כיווני, מצד הסורים לעבר היישובים בעמק ומאידך "ההוביצרים" תותחים 155 מילימטר מפגיזים את הטאופיק העליונה.

מעלינו השמיים זרועי הכוכבים ובינם התנהל קו ירי צבעוני של נותבים שהאירו את הסביבה כולה בשלל צבעי מלחמה. פסטיבל של צבעים מרהיבים ביופיים.
הצבא הסורי השיב בירי של מרגמות 150 מילימטר לעברינו
.

 

אחד הפגזים המאיימים כל כך נפל ממש מטרים סמוכים ליד עמדתנו, האדמה הכבדה של הגולן שהתרוממה מהמכתש שנוצר, כיסתה וקברה את שנינו.
חשכה מוחלטת וריח עשן חריף של גופרית, מילא את חלל פי וריאותיי.
התעוררתי בבית חולים רמב"ם בחיפה כשראשי חבוש ורק עיני מציצות מבעד התחבושות.

כל חבריי ה"גרעינרים "עמדו וצהלו מסביבי עד כי האחיות נזעקו לגרשם.

לאחר שנרפא מצחי נשלחתי לחופשה ארוכה לביתי ובאישור בית החולים שאיני חייב לחבוש כומתה, איני צריך לחשוש מה"ברסו" (משטרה צבאית), שמהם פחדנו יותר מהסורים.

 

שוב פקח אוהד את עיניו, עשן הפצמ"ר שנפל נמוג, וגם הריח החריף נעלם כלא היה.
צעקותיה של בת זוגתו, "קום יא מתושלח" בוא ראה את הנזק שנגרם.
אוהד התרומם ללא רצון רב מכורסתו וראה למגינת ליבו את עץ הברוש, הענק, הוותיק כל כך, שוכב כרות לאורכה של מדרכה, חוסם כל אפשרות מעבר אל חדר האוכל.

 

רק אתמול אמר לעצמו, רק אתמול חזר ואמר... נפל פצמ"ר. בהיסח הדעת נגע בידו במצחו ומישש את צלקתו הישנה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: