נויה הסולנית של הקיבוץ / עמיקם נוישפיל

נויה הסולנית של הקיבוץ

עמיקם נוישפיל - חולית

איור מאת יעקב גוטרמן

 

החגים המתקרבים ובאים, האוויר ומזגו המשתנה לקראתם וגם אנחנו החברים החילונו בהכנות. כולם היו שותפים, מזקן ועד טף, כל אחד ע"פ כישרונו והעדפתו.

איור מאת יעקב גוטרמן

זיכרון המשפחה הראשון שלי, אולי מהסיפורים שמסתובבים במשק. הייתי כישרונית בשירה מגיל צעיר מאוד, תמיד הייתי הסולנית של המקהלה הווקלית של הקיבוץ.

 

חוננתי בקול מאוד יפה וללא ספק, אהבתי לשיר.

 

אהבתי להופיע בפני קהל החברים.

 

בכל הזדמנות של שמחה או להבדיל, בימי זיכרון הייתי "נדחפת" לעמוד על הפודיום ולשיר משירי ארץ ישראל, השמחים או העצובים. הכול ע"פ המעמד והצורך. ילדה בת 11, שערה מתולתל, נמוכת קומה ובעלת עוצמת קול אדיר.

 

הפעם לקראת החג הקרב ובא, ראש השנה לאילנות ביקשתי מלבנה, רכזת התרבות, להיכלל בלהקת המחול של הקיבוץ. למרות שידעתי שישנה החלטה גורפת, שחבר אינו יכול להיות שותף בעשייה בכמה תפקידים, משום מספרם הרב של החברים וכל אחד חייב למלא תפקיד בחג. אך מה לעשות שבלהקת המחול מופיע איציק החתיך של השכבה שלי ואולי, אולי, ורק במקרה אהיה אפילו בת זוגתו לריקוד.

 

אך לבנה סירבה בכל תוקף, "נויה" היא אמרה "את במקהלה וזהו!!"

 

כל תחנוני ובקשותיי נענו בשלילה, אין מה לעשות זו החלטת החברים מימים ימימה ואנחנו לא משנים. שבועיים לפני החג החלטתי לדבר בלחש... עם כל הסובבים, שכמובן שאלוני לפשר הדיבור המשונה טענתי שיש לי דלקת חריפה במיתרי קולי והרופא אסר עלי דיבור.

 

וכך נפתחה דרכי להצטרף ללהקת המחול. קיבלתי ממחסן הבגדים את תלבושת הלהקה ושלוש פעמים בשבוע השתתפתי בחזרות ובאימונים.

 

אמנם לא הייתי בת זוגו של איציק החתיך, אך בעצם היותי בקרבתו, אולי יזכני במבט חטוף אחד או שניים לעברי.

 

חדר האוכל שינה את פניו, במה ותפאורה הוקמו. הילדים מקבוצתי ציירו קישוטים ותלו על קירות חדר האוכל. הלחץ על זמן פנוי של הבמה, לצורך חזרות היה עצום, כבלים של תאורה ומערכת קול הסתבכו בין רגלי החברים שעדיין נדרשו לחדר האוכל, בקיצור מהומה רבתית. התחושות של ערב חג היו בשיאן. החזרה האחרונה של להקת המחול לפני הפרמיירה הייתה אמורה להתחיל, איציק החתיך שהגיע באיחור ומיהר לעלות על הבמה, ניתקל בכבל החשמל, מעד ונפל ונשלח לטיפול בביה"ח. עם ערב שב לקיבוץ חבוש בגבס על כל ידו, בקיצור איציק ירד מרשימת הרקדנים ואני כאחרונת המצטרפים ללהקה נאלצתי לפרוש.

 

כך נשארתי קרחה, גם לא סולנית וגם לא רקדנית. זה היה שיעור ולקחו... תפסת מרובה, לא תפסת. ישבתי בפינת חדר האוכל הכי חשוכה והכי רחוקה מדוכאת ועצובה, אך לפתע נכנס איציק, גם הוא מבויש מהגבס על ידו וחיפש מקום חשוך והתיישב לידי. שוב נראה החג מבטיח וחגיגי כמו תמיד בקיבוץ.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: