סיפור עצוב / עמיקם נוישפיל

 

סיפור עצוב - מוקדש לזכרו של סגן עירא

עמיקם נוישפיל - קיבוץ חולית

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השמים האפורים, הרוח הנושבת בחוזקה וברושי הטאטום הגבוהים הכפופים ברוח, בינות לקברים שבבית העלמין הצבאי, השרו אוירה קודרת ועצובה מאין כמוה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שוב לא יכולתי לעמוד בפרץ הבכי הבלתי נשלט שפרץ ממני...

 

שלושה חיילים שבראשם קצינת העיר עמדו בפתח דלתי, אולי ארשת פניהם היגעה והרצינית, אולי סתם תחושות.

מיד ידעתי.

את אשר יגורתי: אודי שלי נפגע!.

לא אפשרתי להם לפתוח את פיהם וצעקתי - "מה קרה לו?! נהרג?!! נפצע?!!"

 

את רוצה זריקת הרגעה שאלני הרופא הצבאי ולא המתין לתשובה, הזריק לכתפי דרך בגדי חומר הרגעה.

 

"אני רוצה לראותו צרחתי.. קחו אותי עכשיו! ומיד!..."

 

כנראה שזריקת ההרגעה השפיעה מיידית והתעוררתי רק בשעות הלילה כשאני מוקפת בחברי הקיבוץ.

 

סימה ויואלה חברותי הטובות שעובדות איתי במפעל הקיבוץ, "אנחנו נבוא איתך... את רוצה?" "רוצה כוס תה... משהו קר?" אמרו ולא יספו. גם הן לא ידעו את נפשן ומה לומר ברגעים קשים אלו..

 

תיפוף רגבי העפר על ארונו לא פסקו, המשיכו עוד ועוד. ניסיתי לאטום את אוזניי באגרופיי אך התיפוף המשיך עד עלפוני...

 

את מטח הירי כבר לא שמעתי גם לא את זעקות השבר של הורי ואחיי...

 

שוב התעוררתי רק אחרי כל הצרמוניה כשאני בחדרי שומעת לחשושים ודיבורים במטבח. כנראה שהייתי מסוממת מכדורי ההרגעה, לא היה בי טיפת רצון או כוח לקום ממיטתי ולראות, מי הם הדוברים המתלחששים.

 

בית העלמין, החלקה הצבאית, הנמצא בפאתי הקיבוץ, מכיל מספר לא מבוטל של חיילים, ילדינו, אשר נהרגו במערכות ישראל. גן פורח בשלל צבעי הקשת. מי היה מאמין שגם אני אהיה שותפה לטיפוחו ולעיצובו של הגן היפה כל כך, העצוב כל כך, שהפך להיות ביתי השני... אולי הראשון. אין יום שאיני פוקדת את אודי. כל זמן חופשי, פנוי, אני מגיעה אל ספסלי, קוראת לו כתבה, מספרת לו על חבריו בצבא ובקיבוץ, דיווח יומי שוטף.

 

אינני מבינה מדוע היום, כך לפתע פרץ ממני סכר הדמעות, חודשים מאז האסון הנורא ודמעה שחוקה אחת לא זלגה. כולם סביבי שואלים, כך בשקט מאחורי גבי, איך היא כל כך חזקה? איך היא לא נשברת? כנראה שזהו מדד הבכי. אם אינני בוכה משמע אני חזקה.

 

איזה חזקה ואיזה בטיח... ליבי קרוע, שבור, הרוס, איני שומעת, רואה, אוכלת, אבל גם לא בוכה!!

 

היום כאן בגן היפה, באוויר הסתווי, הבכי פרץ. בכל עוצמתו ואינו פוסק, כמעיין שופע... אודי שלי!!! אני רוצה ולו רק לפעם, לגעת בך, להריח את גופך, לשמוע את צליל קולך.

 

הגשם החל לרדת וביחד עם פרץ דמעותיי אנחנו משקים יחדיו את גן הקברים.

 

אני חשה שכולי נוטפת מים, שפני ועיניי נפוחים מדמעות וכך בפעם הראשונה, חשה במין הקלה אדירה ואני חוזרת ונכנסת לשער הקיבוץ.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: