עיישה הכובסת / עמיקם נוישפיל

עיישה הכובסת

עמיקם נוישפיל - חולית

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

עיישה הייתה מגיעה ברגל לקיבוץ כל יום שלישי, הייתה הולכת יחפה, רגליה שחורות כפחם, לבושה בגלימה שחורה, רקמה אדומה על חזה העצום, על פניה רעלה, רק עיניה השחורות הבורקות נראו מתרוצצות בחריץ הדק שבין כיסוי הראש לרעלה.
איור מאת יעקב גוטרמן

לפעמים, בהיסח דעת, כאשר רצתה לנגב זיעתה הסיטה את הרעלה, או אז ראיתי את קעקועי הכחול על מצחה וסנטרה. צלבים ומשולשים קטנים...
כאשר הייתה מבחינה במבטי, מייד הייתה מחזירה רעלתה על פנייה.

 

עיישה הייתה מגיעה כאשר אחריה נישרך חמורה הזקן "ואוחש", חמור אפור שסביב צווארו כרוך חבל ישן שקצהו הפרום ניסחב בין רגליו הקדמיות.

 

עיישה הייתה העוזרת של חסיה הכובסת שלנו וכשהגיעה מייד הייתה פונה במרץ לעבודתה, הדלקת מדורה, והנחת הדוד הגדול המלא במים על המדורה וכל יתר ההכנות הנדרשות.

 

החמור "וואחש" היה פונה, זועף, לבדו לחצר האחורית, ללעוס עשב או יותר נכון את הקוצים שעדיין לא התייבשו מהקיץ.

לעברי הייתה צועקת, "יאללה יא ג'אחש, רוח אל מאדראסה".

 

הייתי נטוע אל מקומי ולא יכולתי להיפרד ממראות הקסמים של עיישה, כיצד הייתה מרימה בקרש גדול ולבן, מרוב כביסות, את הכבסים המהבילים ומחזירה אותם אל הדוד הרותח וכך הלאה והלאה ...

 

עיישה הייתה עובדת פעם אחת בשבוע במשך כל היום, ובתמורה הניחו לאחמד בעלה, לרעות את כבשיו בשדות הבר הסמוכים לקיבוץ, בחודשי החורף עד חג הפסח, אז היה חוזר עם כבשיו לכפרו בגליל

 

"אם תלך כבר, יא גאחש", היא צעקה, "אני מבטיחה לך שביום שלישי הבא כאשר אבוא, אתן לך לרכוב על החמור שלי ..."

 

שבוע חלף, עבר והנה הגיע ליל יום שני .

מחר עיישה מגיעה, אמרתי למטפלת והלכתי למיטתי בשמחה שלא הובנה על ידה.

השכמתי ביום שלישי, בשמחה ועליצות, נידמה לי שאפילו פיזמתי שיר מבין שפתי...

"קומו ילדים עורו", צעקה המטפלת, "יש לנו מדינה. הלילה בחצות הכריזו באו"ם על מדינת ישראל כמדינה עצמאית".

 

התלבשתי בזריזות אפילו לא צחצחתי שיני ויצאתי בריצה סוערת החוצה לקבל את פני עיישה וחמורה.

אך עיישה לא הגיעה וגם ביום השלישי הבא אחריו, היא לא הגיעה.

 

עד היום עיישה לא מגיעה יותר ברגל מנצרת לקיבוצי.

 

מדינה לנו יש, אבל חמור לרכוב עליו אין ואין ...

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: