בין קיבוץ לכפר / עמיקם נוישפיל

בין קיבוץ לכפר

עמיקם נוישפיל - קיבוץ חולית

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הפרדס סביב הבית הקטן, המט לפול, עשוי מבוץ וטין, היה כר למשחקי ילדותי.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה היה בית נטוש של משפחה ערבית שברחה מאימת המלחמה.

ריח ההדרים החריף בפריחתם, ליווה אותי לאורך היום משחר ילדותי.

גומות ותעלות ההשקיה היו בדמיוני ומשחקי, נחלי איתן, אגמים ויערות עד.

כך דמיינתי עצמי מטייל בארצות אקזוטיים.

כילד יחיד, הטבע היה חברי הטוב ביותר, הציפור והזיקית אפילו לחרדונים וללטאות קראתי בשמות, דיברתי אליהם, שיחקתי איתם.

חברים מעולם לא באו לביתי, גם אני רק לבית הספר ומיד שב לביתי.

ילד מופנם וסגור, ביישן להחריד.

ביתנו בתוך פרדס ענק הנטוע בין מטעי הקיבוץ ובין שדות פלחה של הכפר הערבי חודרה.

בלילות קיץ מבעד חלונותינו הפרוצים לרווחה, הייתי שומע את הדהוד תופי הדרבוקה, המלווה את ריקוד הדבקה, לצד ניגון האקורדיון מכיוון הקיבוץ.

זה לצד זה הרמוניה של צלילים ערבים שעל גביהם ריחפתי פעם לקיבוץ ופעם לכפר.

באר ובריכת מים היו במרכזו של פרדס, ממנו הולכו המים בתעלות להשקותו.

באותה הבריכה גם למדתי לשחות.

פעם בשבוע היו משחררים את המים בתעלות לכיוון צפון ובפעם דרומה.

את הנמלים הגדולות הייתי משיט על גבי ספינות עלים צפונה לקיבוץ ואת הנמלים הקטנות לכפר חודרה, פעם בשבוע צפונה ופעם בשבוע דרומה, זה היה סידור השייט שארגנתי באופן קבוע לנמלים, כל עלה נמלה, כל עלה פירור של לחם, צידה לדרך.

הייתי עוקב אחריהם - תעלה לגומה, כמה סיבובים בגומה וקדימה לתעלה נוספת.

גם בימי קיץ שהשמש יקדה בעוז, אצלי בתעלות היה קריר ונעים.

את אחמד ומוחמד הנמלים משיט בספינות דרומה ואת יוסי וניסים הייתי מעלה צפונה.

באחד מימי שישי, אחר הצהרים, כאשר הגעתי למבוא הנהרות והאגמים, אל הבאר המתין לי אחמד, ובהתרגשות שלא ידעתיה, סיפר לי כי אמו חולה מאוד וביקש ממני להשיטה למרפאת הקיבוץ. לא יכולתי לסרב לו למרות שידעתי שהעניין לא ניתן לביצוע וחורג את כל הנהלים.

אמרתי לאחמד שעלי לקבל אישור מהממונים עלי, מאמי.

בשבת בבוקר, ביושבי עם אמי לארוחת הבוקר כהרגלי, ספרתי לה על הבעיה ההומניטארית במעבר התעלות, ביקשתי את אישורה למעבר.

מפאת הבעיות הביטחוניות והדמוגרפיות היה חשש מהתרבות הנמלים הקטנות בקיבוץ.

התלבטנו במשך כל ארוחת הבקר ולא הצלחנו להגיע להחלטה ולכן העברנו את הבעיה לרשות העליונה דהיינו לאבא שלי.

ביום ראשון כשהגעתי לבאר, המתין לי אחמד ובבכי ותחנונים סיפר לי שמצבה הבריאותי קשה עד מאוד, במידה ולא יעבירה בימים הקרובים צפונה לא תזכה לימים נוספים.

הכינותי בעבורו עלה גדול במיוחד שיוכל לשאת את שניהם וצידה לדרך.

הודעתי לאחמד שהספינה תמתין עד קבלת אישור סופי ואחרון מהממונים שזה אבא שלי.

הבעיה הייתה שאבי משרת בצבא הקבע ומגיע רק אחת לשבוע.

כל יום בפוגשי את אחמד הייתי דוחה את תשובתי לסוף השבוע.

כאשר הגיע אבי ונתן הסכמתו ואישורו, רצתי בשמחה לבשר זאת לאחמד ולהשיטו צפונה.

אך פגשתיו שפוף גב ונפול פנים. אמי נפטרה הלילה, את נשמתה החזירה לאללה. אין לי יותר כל צורך, תורידני דרומה לביתי. ושוב לא ראיתיו.

במשך השנה נוכחתי לדעת כי לאט ובהתמדה פוחתים ומצטמצמים הנמלים הקטנות ורק מעטים נותרו. הנמלים הגדולות הלכו והתרבו...

 

התעוררתי בבהלה למשמע דפיקות בדלת חדר משרדי במזכירות הקיבוץ.

 

התעשתי במהירות כאילו הרגע סיימתי לתייק מסמך, ושמוליק רכז הרפת נכנס בסערה לחדרי.

 

כדי להפיג את אי הנעימות לכניסתו החפוזה שאלני שלא על מנת לקבל תשובה, מדוע ראש הממשלה שלנו אינו יכול להחליט לשחרר אי אילו מספר מאות מחבלים תמורת גלעד... שחררתי לשמוליק תשובה מהמותן - אין מעליו ממונים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: