טרקטורים / עמיקם בריל

 
טרקטורים

עמיקם בריל [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

החניתי ת'טרקטור הכחול וחבשתי את כובעי האדום להצל על ראשי. ירדתי אל העפר לעוד יום בפיקוח מזיקים בשדה.

איור מאת יעקב גוטרמן

יום שיסתיים בסככת האריזה באריזת ענבים ושוב יעבור עלי ערב משמים בחדרי. הכובע היה זרוק לרגלי שלא יעוף ברוח וכעת סימן את מיקומי, כאילו אני חשה שמאן דהוא מביט בי מהמרחבים. דגל צהוב מסמן את המקום אליו הגעתי אתמול. למחר נזמין מטוס לרסס את השדה ברעל, על כן מוטב שארחיק מכאן. השמש עדיין בשולי המזרח של העמק ועד לארוחה אמצא זחלים של 'המזיק' הירוק. זחלים של 'פרודניה' שנסתרים בצדו התחתון של העלה. החורים בשרף הם עדות להימצאם, אך הנזק אינו רב, לפחות עד שיצמחו הלקטים שלהם הם מצפים. מגולם רדום יתעורר פרפר חי ושמח, שיעופף מעל. התפתחות של גלגול אבולוציוני קצת משונה, שלמדנו אותו בילדותנו. הרמתי את הראש הנפתי את ידי וכבר עייפתי מחיטוט חיפוש וכיפוף ענפים. חשתי גם רעב לקראת ארוחת בוקר עם נדב והחבר'ה. נדב עושה לי את זה ומעורר אותי, וכשאני קמה בבוקר המשהו הזה מקפיצני ממיטתי להתיישב על המדרגות לנעול נעליים - וכמעט לרוץ אל סככת הטרקטורים. כולם עושים אותו דבר, רק שאצלי קודח משהו במוח הקטן שלי.

 

שמש כתומה ועגולה שעולה בצד התבור מאירה את הכנסייה על ההר. כמה טוב שאני לא נוצריה. האמת גם לא כל כך יהודיה, כי בקיבוץ כולנו ציונים וגם יהודים טובים. עובדים, חיים, ולא מחפשים יותר מזה. הרי ההורים שלנו כבר מצאו את זה, וכל היתר בלה בלה בלה - כמו שאומרים. עננים מעל הכרמל ומעל למוחרקה - שם בנו עוד כנסייה. זאת שבמזרח, זו למשיח - והשניה צחוק הגורל לאליהו הנביא. ורק באמצע בתוך העמק מתגשם חלום הסוציאליזם. פני לעבר הסככה, וריחות הפרדס משרים שיכרון. פרפרים מעופפים ומתערבלים סביבי. לכן אנו הצעירים תמיד שמחים מחייכים ומחכים. בסככת הפח על ארגזי פרי מעץ מעובה, יושבים במעגל ובמרכזו האורחת - אני. נדב שאל כמה זחלים מצאתי כשהוא טורח ומקרב אלי פרוסות במרגרינה ובצידן משולשים של גבינה מותכת. ביצה קשה ומקולפת ולידה פלחי עגבניה חתוכים. איכפת לך- אני עונה לו ומוסיפה שמחר ירססו ואני מתקשרת לקיבוץ שיזמינו מטוס. החבר'ה מחליפים מבטים ולי לא איכפת שידעו כמה אני מתה עליו. קולות הלעיסה ונקישות הכפית בגביעי האשל והשמנת- מעידים שידיהם עסוקות והפה עסוק.

 

את השתיקה שבר נדב - יודעים שהאדם הוא היצור היחיד השותה חלב של יצורים אחרים וזה מה שיוצר אלרגיות. אך הצעירים לא מתייחסים לדברים ורק גדעון מנסה לשבור את השתיקה עם נושא חדש. חבר'ה תקשיבו... מספרים שלפני שהיו טרקטורים, כמו שלך דלית, והוא פונה אלי, אז הפלחים יצאו לשדה בעגלה רתומה לבהמות, עברו את 'שער השדה' בגדר והתיישבו מתחת לעץ הגדול לאכול. רק לקראת תשע, לפעמים אפילו קצת לפני עשר- המשיכו הפלחים של אז לשדה לחרוש בתלם עם זוג הפרדות - עד שהחשיך. לאחר שתיקה והמהום כללי אמר נדב - שוב אתה עם ההיסטוריה שלך.

 

לנו הדור השני של הקיבוץ, סיפורי הבראשית האלה נשמעו כאגדות. הימים והלילות שבילו באהלים. צריף חדר האוכל ולידו בנין השתי קומות - של מגורי הילדים. מדרכה יחידה שבסופה מגרדת של בוץ ובחדר האוכל פיזרו נסורת נגד הבוץ מהחצר. וגם שבבית הילדים על שתי קומותיו הייתה פעם שריפה וילדתם של זוג צעיר, מההבנות הראשונות בקיבוץ, נספתה באש. לזכר הילדה הקימו פסל. אמנם פסל של דוד המלך אבל כולם ידעו איך ולמה נוצר והוצב ליד הבניין. הפסל הנודע קצת האריך בעבודה ובזמן שעבודתו נמשכה, מזונו ומגוריו היו מובטחים. אז לא לכולם היה היכן לגור.

 

בחצר הגדולה לא היו גינות ורק מדרכה אחת... "כל מה שיש הוא רק חלום באספמיה" - כמו שאומרים.

 

למטה באדמות הביצה ניטעו מטע וכרם ופרדס, והפרדה 'חומה' הסתובבה בין השורות רתומה לעגלה. ועל הטרקטור הראשון סיפרו... הורד מקרון שטוח של רכבת העמק וכל הקיבוץ ניצב בשורה וכולם מחאו כפיים לקולות החדשים של המנוע. בנו עבורו סככה, על יד מגדל הסילו. הטרקטור היה ליעד של עליה לרגל, כאילו הוצג במוזיאון. בעת העלייה לנקודה, לא ידעו בכלל לקראת מה צועדים, ומהי קרקע שאותה האריסים הערביים עיבדו עד לתום שנות האריסות. גם הם זרעו וקצרו. אבל המתיישבים הרי באו לחיות כקבוצה שיתופית. הביאו סוסים ופרדות וגם חמורים גדולים ובסך הכל חיקו את האריסים הערבים. כל זה היה לפני עידן הטרקטור. ובאותה סככה ניצבו כעת תריסר טרקטורים בכל צבעי הקשת.

 

בדורנו - נעלמו הבהמות כלא היו מעולם. הטרקטורים היו לחלק היותר חשוב בעבודות. ללא טרקטור לא היו זריעה וחריש ופרי לא היה מובל לבתי האריזה בעגלות נגררות. במטע ארבעה טרקטורים אדומים תוצרת פרגוסון, ארגמנים כמו תפוחי אורליאנס, לא בטעם של קש, כמו שהיה אורי מכנה את הדלישס הזהוב שאינו מתמיד בטעמו. בטרקטור נוסעים לבית העם במושב - במוצאי שבת. בכסא ליד הנהג, שם ישבה קתרין המתנדבת האירית שדימינו לג'ין אייר. ואחרי שקתרין חזרה למולדתה אני בת המשק, ישבתי שם. זוכרת שבנסיעה לשדה לפזר רעל נגד העכברים, ישבתי בכסא ואריאל נהג ובדרך שוחחנו. בעצם השיחה הראשונה שלי - בכיתה יוד. שיחות כאלה הייתי בונה במשך שנים, כשחלק מהמשפטים חזרו על עצמם. זה קרה אחרי שאימא שאלה אם יש לי חבר. וכעת בארוחות בפרדס יש תוצאות. בסוף הקיץ, החום משגע קצת את המוח, ומלאה את הגוף. על כך אמר גדעון - לחום אין מתרגלים. לקראת החגים - העמק נצבע בירוק ולבן. אחרי זה עלי הכותנה נשרו. ריבועים לבנים נוצרו בשדה בין החום לירוק. שדות חרושים לקראת החורף, השמש שוקעת במערב, נראה מה יהיה בערב.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: