כמו בסרט / עמיקם בריל

 

כמו בסרט

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ילדי חוץ בקיבוץ, היו מטרה להתנכלויות מצד ילדים בחברת הילדים. כך מספרים כעת הילדים לאחר שבגרו. 'היינו כמו מטרת דמות במטווח, וסבלנו מיחס מפלה על גבול ההתעללות'.

איור מאת יעקב גוטרמן

לא כולם חשבו כך, ועמירם בכלל לא זכר כך את החיים. היחס היה רגיל כמו אל כולם ולראיה חלק מילדי החוץ אף נשארו בקיבוץ. אך הסיפור אינו על כך.

 

הסיפור הוא על שתי בנות שנולדו באותו יום בעפולה משני קצות העמק, ועמירם הכיר את שתיהן. האחת נולדה במשפחה המאמצת והשניה במשפחה מקיבוץ בעמק המערבי.

 

פגישה ראשונה

 

כשלמשפחה המאמצת של עמירם בקיבוץ למרגלות הגלבוע נולדה בת, יצאו בני המשפחה לבקר בבית החולים. על ספסל המשאית ישבו האב קורמן הבן גיורא ועמירם. כשהגיעו למחלקת היולדות לעדית אם המשפחה, שכבה לידה עוד יולדת ולידן שני התינוקות. שתיהן נולדו כשלראשן שיער. לאחת שיער בלונדי ולשניה שיער שחור. אחרי שעה הסתיים הביקור והם שבו לקיבוץ ברגל מהלך של חמישה עשר קילומטר. בדרך עברו ליד מרחביה, גבע ועין חרוד.

 

לפני משטרת שטה שהייתה רק תחנת משטרה ועדיין לא בית סוהר, פנה הכביש לחפציבה ובית אלפא. הילדים היו אומרים אז 'שמש בחפציבה וגשם בבית אלפא'. בית שאן הייתה עיר ערבית, ואבא של עמירם הגיע מחיפה בשבת ברכבת העמק. הקיבוץ של אז היה קיבוץ של אז, בארץ ישראל שלטו הבריטים והם קראו לה פלשתינה. לתינוקת קראו רחל וכינו אותה רוחה. כשגדלה עברה לבית הילדים עם כל הילדים.

 

שיערה הבלונדי והזהוב של רוחה צמח וכשהייתה בגיל שלש קלעה לה אימה זוג צמות. עמירם שמח איתה, וטייל איתה וכשעמדה בעגלה והוא היה רץ, היא צווחת משמחה. כשהייתה בת שש והוא בן עשר, התחיל חולם חלומות איך הוא ורוחה, והילדים שיהיו להם אבל אצל הקיבוצניקים לא מבטיחים ולא משדכים, וגם עמירם ורוחה לא היו יוצאי-דופן. לא עברו שנים רבות ודרכיהם נפרדו. האם הגורל התערב בזיווג ומנע מהם אושר משותף?.

 

כי הילדה השניה שנולדה באותו יום ושמה יהודית חיכתה לו בצד השני של העמק. יהודית הייתה ליודיתה - וגם היא גדלה בבית הילדים ואיתה חמש בנות. אחת בשם אדווה ובנוסף גם ששה בנים. לבית הילדים קראו 'טיפול' ונהגו לומר הולכים ל'טיפול', ישנים ב'טיפול' ובאופן כללי הטיפול באמת היה מעולה. במטבח הילדים בישלו עבורם והם אכלו בחדר האוכל של חברת הילדים. ובקיצור זה היה כמו גן עדן. אז מהיכן צמחו הטענות והמענות והפגמים וההשמצות על החינוך המשותף ועל היחס לילדי החוץ - רק לאלהי הנפש פתרונים.

 

אנחנו עדיין מתחת לגלבוע.- רוחה גדלה, והיא ועמירם בלתי נפרדים. שניהם אהבו לשבת תחת עץ השיזף בשער המשק. לטעום מפרי הדום והנוסעים באוטובוס מספר 403 ממסילות לחיפה התרגלו לראות אותם כחלק מהנוף. כמו הסלע הענק במורד הגלבוע, שכאילו איים מלמעלה. מצפון חצתה את השדות 'דרך הקיץ' שאז הייתה רק דרך עפר. הבריטים, כאמור, שלטו כאן ולא אפשרו להקים את המדינה... והיא קמה רק לאחר שעזבו את הארץ. מלחמת השחרור פרצה והפסיקה באחת את האידיליה. מלחמה זה דבר אחר. מהסלע הגדול והמאיים על הגלבוע הפגיזו את המשק, עד שנכבשו הכפרים במעלה ההר. לאחר המלחמה נאלץ עמירם להיפרד מהמשפחה, ונפרד גם מרוחה ומהגלבוע. והכל בגלל שאבא שלו גוייס לצבא, ולא שילם. עמירם עזב את הקיבוץ שבו בילה כילד חוץ והתגייס לצבא.

 

פגישה שניה

 

בשנות הששים ואחרי השירות - היה על עמירם לבחור לעצמו דרך חיים. בעצה אחת עם אביו בחר לחיות בקיבוץ שם היה לו הכי טוב. הקיבוץ שנבחר היה ממש במקרה הקיבוץ של יודיתה הילדה השניה שנולדה באותו יום שנולדה רוחה. יודיתה למדה בבית ספר, ציוניה היו טובים ויפי תוארה הלך והשתבח. עמירם עבד בפלחה חרש, זרע וקצר... ובערב בילה עם כולם. יום שלישי - סרט. עמירם לקח כסא והלך לסרט. לא הספיק להתיישב והכסא לידו זז לאחור, ויודיתה שבמקרה ישבה לידו קמה והלכה. נדמה היה לו ששמע קול בכי אף כי הסרט לא היה עצוב. "למה את בוכה", שאל אותה, אבל היא לא ענתה והלכה. כשהסתיים הסרט הלך לחדר ושכח מכל העניין. קצת התפלא על שכנתו לסרט ועל התנהגותה אבל זבש"ה. ניחם את עצמו... בגיל ההתבגרות יש בעיות וזה לא קשור אליו. אבל הוא טעה. לאחר מספר ימים תפסה אותו אדווה חברתה של יודיתה על המדרכה, ואמרה לו שהוא חייב לדבר עם יודיתה. "זו שהלכה מהסרט ובכתה?" שאל. "כן", היא ענתה, "דבר איתה". "ועל מה אנחנו צריכים לדבר?"... "תדבר איתה. טוב? בסדר?" אדווה ביקשה יפה, ולמרות סימני השאלה שהתעוררו אצלו הסכים.

 

כשיודיתה נכנסה לחדר, כאילו שנכנס איתה אור. מעולם לא דיברו, חוץ מפעם אחת, והוא חיכה לשמוע מה בפיה, איך שאומרים. חיכה וחיכה ושום דבר. הילדה לא פוצה פה ולא אומרת מילה. עמירם נזכר שפעם ביקש ממנה מלים לשיר מהפנקס שבו כתבה מלים של שירים אבל קצת מגוחך להזכיר את זה, כי הנערה הרי לא באה סתם. "את כבר לא בוכה?" שאל. "למה אתה מתכוון?"... "טוב לא חשוב," אמר לאחר שקלט שהיא לא מחברת דבר לדבר. "חברה שלך אמרה שנדבר אז את מתכוונת להגיד משהו?"... "ולי - אמרה יודיתה שאתה רוצה לדבר אתי". שוב שתיקה. היה ערב וחושך. השתיקה הייתה למבוכה המבוכה לאי-הבנה, והוא הציע שילכו לבית הקירור לשתות מים. "איך שאתה רוצה". אמרה. כשיצאו לכביש בחצר, והמדרכה הצרה נותרה מאחור התרחק עמירם והיה יכול לראות מהצד את הנערה צועדת לאור הפנס. הוא הסתקרן לדעת מה יקרה כי הרי דבר יוביל לדבר, ועם רוחה הכל היה פשוט כי הכירו הרבה שנים קודם. קול פנימי אמר לו: זו יודיתה. "קר לך שאל?"... "קצת", אמרה והוא הניח זרוע על כתפיה, וכאילו חיכתה לכך ונעה לעברו ומתחת ידו. החיבוק שבר את המבוכה ושניהם שהתקשו קצת להבין אחד את השניה במשפט הראשון. היו לגוף אחד, הצועד לעבר בית הקירור.

 

איך נקרא חיבוק כזה? חיבוק של אוהבים? ועל מה דיברו השניים שלא הכירו קודם... מתי נפגשים לפני האוכל או אחרי האוכל?. סערת הרגשות המשותפת שלא חשב עליה שלשה ימים קודם למפגש עשתה את שלה. בחצר לא היה אף אחד ולא היה מי שיספר. בבוקר התעורר ולא הבין כלום. כשיצאו שוב בערב למחרת התביישו קצת והשתדלו להימנע ממבט ישיר בעיניים. היה אביב וקצת חמים ובאותו נתיב מאמש הלכו לאור הפנסים עד לשער המשק. שדה חרוש שחיכה לנטיעת עצי תפוח ושם התיישבו על דופן תלם שהותירה מחרשה. כשישבו ורגל נוגעת ברגל ונדרשה נשיקה, בדיוק כמו בסרט. "אז מה עושים?" שאל אותה, ויודיתה שוב לא ענתה, כמו שהיה כשהסתלקה בבכי-מהסרט.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: