העיקר הרומנטיקה / עמיקם בריל

 

העיקר הרומנטיקה

עמיקם בריל - [לשעבר חבר רמת דוד].

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מי שכתב שהילדים בקיבוץ סבלו מהתעמרות, גערות, סיוטי לילה, התעלמות וטיפול לקוי - לא גדל בקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

לנו נתנו את האוכל הכי טוב. גרנו בבית כשחברים עדיין גרו בצריף. ובכלל טיפלו בנו בכפפות משי וכמו בצמר גפן. המטפלות דאגו שנקום בבוקר 'על צד ימין'. בצהריים נחנו בחדר - 'עם הפנים לקיר'... כמו שהיה אומר זאב. מארבע אחר הצהריים היינו אצל ההורים, והיו תמיד חברים שהשגיחו עלינו - אם ההורים היו בעבודה. אחרי ארוחת ערב - השכיבו אותנו לישון כמעט שלש שעות עד שנרדמנו... והעיקר... כל הקיבוץ ידע מה קורה איתנו.

 

ואצלנו ? לא עניינו אותנו האוכל, הלימודים והעבודה. העיקר הייתה הרומנטיקה. כבר בכיתה ד' לכל אחד הייתה בת אהובה. שלי הייתה רוחה מכיתה מעלי. וליורם - מרים מהכיתה שלנו. בחברת הילדים - היינו רק עם הבנות שלנו, אבל בבית ספר למדו גם בנות קיבוצי הסביבה. הבנים חיזרו אחרי הבנות, והבנות הסתפקו בינתיים במבטים... שנטעו תקוות. צמחו וגדלו - והתייפו, ושום דבר לא היה פרי המקרה.

 

בצריף, מועדון חברת הילדים - היה לנו משחק של משאלים: "מי הכי מוצאת חן בעיניך?"

 

ואני אמרתי: "לאמי יש עיניים ירוקות" ובתמימותי לא שיערתי לאן זה ילך.

 

והנה יום אחד חברי לחדר התחילו לדבר על דואר. תחילה על מכתבים, ומהמכתבים עברו לבולים. הזכירו את הצבי של הדואר ואת החבר צביקה שהיה מחלק ת'דואר. הדביקו על הארונית שלי את סמל הצבי של דואר ישראל. וגם שירים החלו לשיר פתאום את ה'הדואר בא היום'. ולבסוף 'חנכו' אצלנו סניף של דואר ישראל. וכל זה - כשאמי 'עיניים ירוקות' קיבלה מכתב שבו כתוב: "ניפגש ליד מגדל הסילו, תבואי לברז המים הקרים של בית קירור".

 

ואכן - חברויות, אהבות, רומנים, ואפילו נשואים, החלו ליד הברז המסכן של בית קירור. מאותו ברז מים קרים - מילאו הפלחים את כליהם כשיצאו לשדה ו'נוי'ניקים עם מעדריהם מילאו כד עטוף בשק מיוטה. גם המוסכניקים והמסגרים - הרוו את צימאונם ממנו. אכן מקום רומנטי.

 

הבעיה הייתה שאותו מכתב שקיבלה אמי - 'עיניים ירוקות' היה ללא חתימה. ובינתיים חברי לחדר, היו בטוחים ש'זה אני'... כשאני ואמי נפגשנו בחדר האוכל שלש פעמים ביום, היא לא אמרה כלום. לי לא היה מושג על מה 'הם' בכיתה דיברו. עד שיום אחד, אמי סיפרה שבמכתב שלי, "הלכת רחוק מדי".

 

אפילו חברותיה העירו לה: "לא עושים ככה".

 

כותב המכתב ששמע על 'המכתב שאני כתבתי - הודה באשמה. ובקיבוץ הקטן מה נותר לך לעשות? חבר יכול לנסוע לחופשה, אבל נער... יכול רק לקבור את עצמו. לכן כשנודע לי מה שחשבו עלי... התחלתי ללכת עם הראש למטה. 'ראש באדמה' מגדיר זאת בדיוק. ואימי הייתה מסמיקה בכל פעם מחדש... בכל זאת לא נעים, שחשבה שזה אני. עשרות שנים עברו... אבל 'מכתב האהבה' לא נשכח ולא נמחק. אכן לאהבה יש חוקים משלה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: