'הוא עבד אצלנו ברפת' - עמיקם בריל

 

"הוא עבד אצלנו ברפת"

עמיקם בריל - רמת דוד [לשעבר]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ברפת הישנה הפרות עמדו ראש מול ראש. שלש חליבות ביממה, הרפתנים טלטלו את מכונות החליבה מפרה לפרה. ובמעבר במרכז הרפת, ניצבו כדי החלב שהתמלאו אט-אט בנוזל הלבן.

איור מאת יעקב גוטרמן

שלש פעמים בשבוע הייתה המשאית הירוקה - 'הקרייזלר', מובילה את הכדים למחלבה של תנובה, בחיפה. בקצה הרפת ניצב מגדל הסילו - מלא בתירס קצוץ שריחו הזכיר פח של חמוצים בשוק. מבעד לחלונות ולדלתות ממש כמו בבית מגורים, חדר אור היום, ובלילות העיד אור החשמל שהחליבה בעיצומה. בין החליבות הפרות שהו בחצר שבאחת מפינותיה ערימת הזבל, שנועדה לדישון השדות המטע והכרם. בשנות הששים עדיין לא היו מיכלי קירור. המיכליות הארוכות הנגררות, לא שעטו בכבישים, ובבית הקירור ליד ברז המים הקרים, התחלנו עם הבנות. במשפטי פתיחה קבועים כגון: אולי נלך לשתות מים קרים... בואי נלך, אין כבר בוץ וכיו"ב. שאלנו בתקווה לשמוע 'בסדר' או 'טוב' מלווים בהנהון או בהמהום. ולא מעט זוגות החלו שם, את מה שהסתיים, בחדר משפחה.

 

בתחילת שנות הששים - הכול היה אחרת. בחדר האוכל של הקיבוץ, שבו אדני החלונות היו בולטים ועמוקים, שבגומחה בתוכם, ישבנו בסרט של יום שלישי. הספסלים נועדו לששה סועדים. השולחנות היו גדולים וכבדים, וסביבם ישבו תריסר סועדים. אחרי הצהריים 'ארוחת ארבע', עם לחם, ריבה, קומקום תה, זבובים ומאוורר תלוי מהתקרה. לצד החברים עבדו פועלים שכירים. גם ברפת. חלק מבני הקבוצה, כבר יצאו לחפש עצמם במחוזות אחרים, איך שאומרים. ואנחנו שחזרנו מהצבא, התפזרנו בענפים, אבל תמיד חסרו 'ידיים עובדות'.

 

ויום אחד - הגיע בחור צעיר, יפה תואר עם שפם, שהחל לעבוד ברפת. הרפתן, הציג את עצמו כנהג באוטובוס תיירים, אשר בגלל היחלשותה של התיירות, נטש באופן זמני את המקצוע. לאחר שבוע בא בחור נוסף, וגם הוא החל לעבוד ברפת. אלא שעליו ניכר מיד שאינו ממש 'רפתן'. המגפיים היו זרות לו. תנועותיו היו כשל אחד שמנסה למצוא לעצמו מקום, אפילו את מכסה כד החלב לא ידע לפתוח. בכלל לא היה על מה לדבר איתו. בקיצור טירון וירוק. תחילה עסק הבחור החדש רק בהעברת החלב ממכונות החליבה לכד ובהובלת הכדים המלאים לבית הקירור. מלאכה נוספת הייתה הוצאת הזבל מהתעלה, שמאחורי הפרות. הפועלים השכירים נחשבו בעיני החברים - סיוע הכרחי אבל זמני. שני הבחורים, מנחם ואברי גרו בחדר אחד. כך עברו שלשה חדשים, והבחורים החלו מכירים את הפרות בשמותיהן. גם חלק משמות החברים זכרו וברכו בברכת בוקר טוב. והנה יום אחד - התברר שהבחורים פשוט נעלמו, וכאילו לא היו פה מעולם.

 

רפת חדישה נבנתה במורד הגבעה. למכון החליבה, הפרה מגיעה בעצמה. החלב זורם בצנרת למיכל הקירור. ומיכלית של תנובה - לוקחת אותו לחיפה. בית הקירור הישן נהרס, והרפת הישנה הייתה למחסן, גם ברז המים הקרים, הוחלף לברז סודה בחדר האוכל... החדש. הכול נהיה אחרת.

 

ערב שבת אחד בעוד אנו צופים בטלוויזיה, בכתבה על פרשה שהסעירה את המדינה, פרשת ריגול וחבלה, פרשה-פרשה, זו שהביאה בשעתו לפירוק הממשלה, ומי פתאום מככב על המסך?...

 

"הוא עבד אצלנו ברפת". קרא אחד החברים והוסיף: "ידעתי שהוא בכלל לא רפתן". התברר - 'הרפתן המדומה' היה לא פחות ולא יותר מרגל נודע שסרח... והבחור השני, הרפתן האמיתי, הוא 'רק' שמר עליו עד למשפט.

 

ומי שהכיר את הפרשה - ידע במה ובמי מדובר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: