נפש בהמתו / עמיקם בריל

 

נפש בהמתו

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מוקדש לאסף פילר בן משמר השרון ואיש יחידת 101. נהרג מיריות צלף סורי בשדות גונן.

איור מאת יעקב גוטרמן

חן עמד בחדרו. על המיטה לפניו מונחת המזוודה שזה עתה סיים לארוז. "במזוודה זו" הרהר, "אני מכניס חלק מחיי, למעשה אני קוברם. וכל זאת משום שמשק בשם "שבלים" עומד להתפרק, אלא אם כן ייחלץ לעזרתו חן דבורניק". אמש ישב אצלו לוני ודרש באוזניו שהוא-הוא האיש ש'רמת החורש' יכולה להוציא מתוכה, ולתת את העזרה הטמונה בפוטנציאל של אדם יחיד. חן שתק. לא אמר מלה במשך כל הדרשה. אך כשסיים המזכיר הפליט: 'טוב אסע בבוקר'. ובזאת תם הדיון. קיבל עליו רצון הרבים, בבחינת 'זהו רצונכם כך אעשה'.

 

משנכנס בפשפש שבגדר המשק הזר והחדש לו, עבר בין שדה חרולים לחלקה שניכר היה שנחרשה זה כבר, והעשבים השוטים החלו לצוץ בה. את הדשאים החצויים במדרכות בטון, עזב בבית. ולא יכול היה לא להשוות את השתילים הרכים [חורשה לעתיד הייתה נטועה כאן] לעצים עבותי הצמרת ועתירי-צל שעזב מאחוריו. אחד היה מנכש במעדר בידו שיחי ורדים צעירים. 'את המזכירות אני מחפש' פנה אליו חן. 'תמשיך בשביל, לחדר האוכל. הם בצריף החדש שם', החווה בידו. לאחר שסידר את הדרוש בחדר שהוקצה לו, ומזכיר המשק שטרח על ידו, הסתלק [אחרי ששאל על עבודתו, מספוא אמר לו] נשכב במיטה ונעץ עיניו בסדק שנבע בתקרה הפרוצה. הרהר בדברי המזכיר שליווה אותו ואמר 'אה, רק הבוקר עזב מפה הבחור שגר כאן'. מנימת דבריו ניכר שהוא רגיל בכך. משמע רבים עוזבים. מתחלפים כמו במשמרת. חן יצא למרפסת הצריף המשותפת, נשען על המעקה, מרפקו שימש כחצובה לפנים, ואז ספר שלש שורות של צריפים שערוכים כמו במסדר. הדשאים הצעירים, ירוקים ובהירים, כיסו חלקות מרובעות. 'הכול חדש... כמעט אפשר להריח צבע טרי', התרעם ולא ידע על מה. הפך את פניו ונכנס לחדר.

 

עדרו בחלקת סלק הבהמות. שלשה מעדרים עלו וירדו בקצב חדגוני. שורה ארוכה ירוקה, של עלים עבים ובשרניים הזדקרו למעלה, והמעדר היה מקצץ בעשביה שצמחה. הידיים החזיקו בו, נעו כמטוטלת. חן הזדקף, והבחין בטרקטור שעשה דרכו בדרך העפר. 'זו ארוחת הבוקר שלנו', עלה הקול משורה סמוכה 'והרי אין כארוחה לכוח'. הלכו לעבר סככה שקירותיה קני סוף והיא מקורה בפחים. על שני ארגזים צמודים שהיו לשולחן ארעי הניחו את המזון שהוצא מקופסת שימורים גדולה. הכל היה ארוז בניירות של גבינת 'תנובה' שמולאו בחביתות נוטפות שומן. ירקות טריים, שמנת שניגרה מצנצנת זכוכית ירוקה לצלוחיות. והכל עלה על פרוסות הלחם שהוטבלו בה ונבלעו בפיות לועסים. כשהתה בכד האלומיניום שעבר מאחד לשני, תם אף הוא, ברקו קם ממקומו. מרכז הענף היה כנותן אות, 'ובזאת תמה הארוחה ועתה לעמל'. כשהסתיים היום, ועלו בקפיצה על עגלת הטרקטור מלמל חן: 'צריך להשקות כאן מחר', 'מה', הקשה ברקו. 'אמרתי', שנה חן, 'צריך יהיה להשקות..'. 'שטויות', ביטל ברקו את דבריו. 'יש עוד שבוע עד להשקיה'. חן צמצם את עיניו וחיכה, ואז אמר, 'האדמה יבשה לעומק של חמשה סנטימטר'. נכנסו לוויכוח שעניינו, דרכם של גידולים במספוא. ולמחרת השקו את הסלק. ברקו הסתבר מתוך הדברים, למד בקורס קצר את ענייני המספוא וניסיונו היה מועט. 'זו דרכם', סבר חן. 'קורס של חדשים! וכבר הספיק ללמוד הכל. שנתיים עבדתי ועדיין נסתרים ממני הדברים'.

 

בערב, פסע בשביל שהוליך מחדר האכילה לחדרו. לאיטו גישש ברגלו אחרי השביל שלפעמים היה מאבדו. החשכה הקשתה על הראות, עד שנכנס לשטח שהואר בהילת מנורה דולקת במרפסת בצד השביל. הפנה את פניו, לעבר דמות גחונה על המעקה, וניגף באבן בולטת מהקרקע שנעלמה ממנו. 'לכל הרוחות' נמלטה קללה מפיו. ידו נשלחה לעבר הרגל הכואבת. הסוליה נתלתה מהסנדל ומסמריה התגלו. צחוק כבוש נשמע מהמרפסת. 'זה קרה בדיוק במקום הנכון' הבחין בנערה וזיהה את הדמות הרכונה. 'מה?' שאל. 'בחדר הקיצוני גר אלכס הסנדלר ואמרתי שבחרת את המקום הנכון'. 'אה' אמר. ולא ידע מה להגיד עוד. 'אתה חן נכון, אמרו שבאת לעזור לנו'. 'אפשר לקרוא לזה גם כך'. השיחה בחוץ לא נראתה לה כדבר נכון. חן עמד ורגלו חבטה בקרקע, בניסיון להצמיד את הסוליה למקומה. 'היכנס וראה את זה כהזמנה לכוס תה אגב שמי ליאורה'. נכנס וישב על המיטה, רהיט אחר לא היה שם. הסוודר הצהוב שלה הוסיף לאור בחדר. 'קצת משעמם אצלנו. שומרים, עובדים, והחברה נעלמים למיטות... אצלכם זה אחרת?' שאלה. קבעה. 'ברמת החורש אין בחור שעזב רק הבוקר. כבר שלושים שנה שההורים שלנו שם'. 'הצרה שלנו', אמרה, 'שהחברה לא מרגישים ממש בבית. מששים נותרנו עשרים. באים והולכים, וצריכים להיות חזקים... העזיבות... הגבול המאיים מלמעלה, האש על המשק. אז העיר משכה אותם'. סיימה לפתע לדבר. ראתה שחן שקוע כולו בדברים ודימתה שעכרה רוחו. 'לא התכוונתי לעשות לך מצב רוח'. חן הרהר בדברים. לא חידשה לו מאומה. תמה היה על הנערה שנכנס במקרה לתוך ד' אמותיה, והיא סבורה שהבעיות שלה ושל חבריה הינם נושא לשיחה של זוג צעיר שנפגש. והכל בגלל סנדל קרוע. אלא שבמקום שהאנשים חיים בו הדברים שלה דקרו, והוא חש בכלימה כשזכר את המחשבה שלו... למעשה אני קובר את חיי. וכמו להכעיס עלה מנגד רגש העצמיות שבו. ומה? האם אינו קובר את חייו? מה לו לחן ול"שבלים"?' עשרים שנה גדל ברמת החורש וחשב שעם הזמן יטה את צווארו בעול, ועתה נוטל מצרות של אנשים אחרים. שמונה בנים בוגרים בקבוצתו שבו משירותם, וכעת נשמה הקבוצה לרווחה. דם צעיר לעורקים המסתיידים. ועוד לא היה סיפק בידם להציץ במתחדש בביתם, וכבר נדרשו לעבוד בתנועה. 'אתם משק ותיק, תחזיקו מעמד' ענו על הטענות שלהם. וכעת באה זו ופורטת על נימי מצפונו. הבחין שהיא מביטה בו. עיניים ירוקות שחודרות את מחשבותיי, כאילו קוראות אותו. 'אתה היית רוצה לברוח. מה?' 'למה', 'להיות בבית', 'חובתי כעת להיות פה', 'ואם אינך רוצה?' 'שלחו אותי מהתנועה, שלחו וזהו'. 'ומה עם הדעה שלך?' 'לא שאלו אותי', אמר. 'אז אתה כאן אם אתה רוצה, ואם לא..'. 'נכון', אמר ונגרר עם הסוליה הקרועה בסנדלו אל הדלת. 'שלום לך', 'מה אתה בורח?' 'לא כלום, היה נעים ושלום'.

 

שוב ערב. פסעו לעבר חדר האוכל ונקבצו לאולם שופע אור. חן וברקו נכנסו לתוך ההמולה הסואנת. במרכז התארגן מעגל סביב אקורדיון מרעים והורה סוערת פרצה. רגליים התנופפו ראשים התנועעו מצד אל צד. והמרקיד שהגיע מקיבוצו לימד ריקוד חדש. 'היום שמח אצלנו, שוכחים קצת את האפור שבחיים ושרים עד צרידות, יש לך אישה בבית חן'?... התכוונתי- חברה יש לך?' 'לא, רק ידידות'. 'ידידות קרובות?' הופיע חיוך בשפתיה. 'קצת'. 'אז באת לחפש אצלנו' שוב קבעה. 'זה יהיה קצת קשה ברווקיה המפותחת'. 'הניתן להשגה לא בא בקלות... הוא לא צף', ענה תוך שהוא ממציא אמירה. 'כן' הסכימה ליאורה. אחר כך הלכו לרפת. קול הגעייה הבקיע את חלל האוויר בחצר. שלומיק הרפתן הזעיקם לעזור למבכירה שהתקשתה להמליט. חצו את חצר הרפת לרוחבה. ודלגו בין השלוליות. עד שניצבו לפני הפרה. העגל רגליו חלקן היו בחוץ, והיא נאבקת בצירי הלידה שתקפוה. הביטה באנשים וכאילו ביקשה רחמים. חבל היה קשור לגפיי העגל, עזרה למאמצי האם. שמוליק הציע להביא טרקטור ולמשוך. 'לאט', אמר, 'אנחנו נהרוג את שניהם... משיכה אחת חזקה וחסל סדר הפרה ועגל יחד'. בעזרת החבל שנקשר אל יצול המכונה שתפקידה לחרוש, ויוצריה לא התכוונו שתהיה מיילדת, הצליחו. לאחר מחצית השעה עמד העגל על רגליו. עיניו הגדולות בחנו את העולם שהגיע אליו, וחן התפלא על הבריה שזה עתה יצאה מרחם אימה וכבר עומדת על הרגליים. קולו של שמוליק העיר אותו. 'ליאורה... אחרי מה שראית, האם תלדי בנים?' הם לא עמדו מיד על כוונת דבריו והדמעה שהתגלגלה מזווית עינה של ליאורה הבריקה על לחיה. היא הפכה פניה והסתלקה. חן פנה אחריה. 'ליאורה', קרא. היא נעצרה על הדרך החוצה את חצר המשק כשחן התקרב אליה. 'מצטערת, התרגשתי מהעגל, וכל הדם הזה', הסבירה. עמדו בוחנים איש את רעהו. גחן ונשק לה. ועמדו חבוקים ודוממים במרכז החצר כאילו שנשתכח מהם העולם כולו.

 

צהרי היום. הטרקטור טיפס במעלה הגבעה ועגלה עמוסה בתלתן קצור וירוק, הייתה בדרכה לרפת. כשירדו ממקומם על הירק הגבוה, פנה חן למזכירות. 'אני נוסע מכאן כרגע, לא באתי הנה כדי להרג'. עלה קול מהצריף. חן זיהה את קולו של הרועה, שסיפר שירו עליו מעבר לגבול. 'איזה סורי מחורבן חיפש אותי'. הדובר כבר לבש בגדי שבת, שתי מזוודות לידו, החליט ועשה. כשיצא ראה את חן והסמיק קמעא. את מבטו שיקע בקרקע והלך.

 

'אתה לא צריך להיות דוגמה אישית, אתה ודאי שלא באת להרג כאן', ניסתה ליאורה למנוע מחן לקיים את כוונתו. אך הוא הרגיש שחובתו לצאת עם העדר. הרי בא לעזור... 'כן... אני רוצה להיות דוגמה. נכון שלא באתי מרצון, אך את זה לא צריכים לדעת'. כשראו שחן עומד על דעתו הניחו לו.

 

הכבשים היו מפוזרות על צלע הגבעה. לועסות. גוש צפוף של רחלות, דוחקות זו באלייתה של חברתה. חן נזכר בהמלטה, כשסייעו בהוצאת העגל בשלום מרחם אימו. בשעתו קרא שעל כל נפש חדשה שנכנסת לעולמו של הקב"ה, מסיימת את חייה נפש אחרת... מעניין מי שילם בחייו על העגל שנולד ברפת של הקבוצה הצעירה... חשב.

 

רחלה בודדה שהילכה מופרשת מעט מעם הגוש החום הצמרי התר אחרי אוכלו, הפנתה לפתע את ראשה עם הישמע קול הירייה. מחשבתו נקטעה באמצעה, מעניין מי שילם בחייו... כאילו אני קובר כאן את חיי... ופסק.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: