מרגלית ושני מחזריה / עמיקם בריל

 

מרגלית ושני מחזריה

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

'הוא זרק ת'מפתחות' אומרים אחרי שחבר מתפטר מתפקידו. ויש שמוסיפים... אבל עם גומייה שיוכלו למשוך את המפתחות בחזרה. אבל אצלנו אומרים אחרת - 'רק שלא תרים את ההייבר'.   

איור מאת יעקב גוטרמן

וזה המעשה שאירע בין חיים לגיורא כשמרגלית היא הצלע השלישית במשולש. שניהם חיזרו אחרי מרגלית היפה והחכמה, שלא חסרה דבר. מרגלית שלנו מספרים הוותיקים דמתה לכוכבות הקולנוע שבסרטים... כאילו ירדה מהמסך של הסרט של יום שלישי. תלתליה הערמונים היו מעורבים בשיערה שגלש על כתפיה. היא הייתה לא שמנה וגם לא רזה והעיניים הו העיניים, זהרו בצבע כחול, ושברי ירח צהוב בתוכן. ועל חזה שניצב אמרו שהוא כמו הסמל ליציבות הקיבוץ.

 

יום אחד בשעת ארוחת ארבע אמר חיים פזי, לחבורת האוכלים והשותים היום-יומית ש'בזמן האחרון גיורא נמצא קצת יותר מדי אצל מרגלית'. המלים היו קצת יוצאות דופן וגם קצת מפתיעות וכולם השתתקו. למחרת נכנס גיורא אל מרגלית, ואמר לה שנכון שהוא נמצא אצלה הרבה - ומה דעתה? ומרגלית ענתה: 'יש לי חבר'. ואכן נזכר גיורא ש'אמירה עיניים ירוקות' אמרה עליהם שאם החבר של מרגלית יגיד לה בואי נעלה על הארון היא, תעלה. כמובן שגיורא לא אמר מילה, והיא הוסיפה שאם זה יהיה אקטואלי - היא תגיד לו. כל זה התרחש ביום חמישי, ואמירה שגם לה היו עניניים עם גיורא, שאלה את מרגלית כאילו בדרך אגב 'ומה גיורא רצה ממך?' וזו ענתה, שזה סתם. גיורא, אחרי שנכנס לחדרה של מרגלית קצת יותר מדי, בסוף גם התחתן איתה. ואילו חיים אחרי שדאג שגיורא בכלל נמצא אצלה, התחתן עם אמירה. הכל יצא בטוב. אחרי זה נולדו הילדים והילדות, וכאילו הכל נשכח, ומה שהיה היה. רק שחיים לא שכח ולא סלח, והם הפסיקו לדבר ביניהם. כולם ידעו שחיים וגיורא לא מדברים זה עם זה, והסיפור היה 'שגיורא סחב לחיים את מרגלית'.

 

ואז אירע האירוע שהפך את הסיפור למיתוס, וקטע את השלוה לכאורה. חיים היה הנהג הקבוע של משאית 'הקרייזלר' שהובילה מ'המשביר' בחיפה כל מיני דברים. שקי זרעים לשדות הפלחה, חלקים למוסך, תוספות מזון לתערובת בלול וברפת, לפעמים רהיטים, ואכן פעם באמצע הקיץ בחודש יוני בשעה שתיים, הגיע 'הקרייזלר' כשעל המשאית רהיטים חדשים, שהזמין מיודענו גיורא עבור המזכירות. ששה כסאות כמספר חברי המזכירות, שולחן אחד ושני ספסלים על מנת שיעמדו במרפסת.

 

כדרכם של נהגים החנה חיים את המשאית בשולי הכביש מול חדר האוכל והלך לאכול. מכיוון שלא דיבר עם גיורא, ביקש ממישהו שיגיד לגיורא שידאג לפרוק את הרהיטים. חיים אכל לאט, כי ידע שבשעה כזו אין מה למהר, ואולי יספיק גם לנוח בחדר, לפני הנסיעה בערב לקונצרט.

 

איתרע המקרה, והנערים מחברת הנוער היו בחופשה. חברי האולפן כבר עזבו והחברים כמובן היו בעבודה. המזכיר גיורא החל להתרוצץ, ביקש והתחנן, אבל מי שיפרוק את המשאית לא נמצא לו. חיים סיים לאכול, הביט לכאן הביט לשם, וניגש למשאית כשהוא מגרד בערפו, ועלה לתא הנהג. סקר את החצר הריקה והביט בראי. הוא הבין שאיש לא יבוא. חיים התניע את המשאית, נתן גז שישמעו... ואז הפנה את המשאית והכל בהילוך איטי, לעבר הדשא. אחורי המשאית נטו כמעט בזוית ישרה מול חדר האוכל. חיים חיכה קצת ואז משך בידית המשמשת להרמת הארגז. ה'הייבר' התרומם לאיטו בשיפוע מאיים והרהיטים החדשים החליקו וגלשו אט-אט ולבסוף נחתו על הדשא. אחת מרגלי השולחן נקרעה ממקומה וטסה לכיוון חדר האוכל ונחתה מתחת לחלון. כסא אחד סרבן שהתייתם משתי רגליו השמיע קול של נפץ והתפרק. וזה היה הכל. שום דבר רציני שהנגר אינו יכול לתקן.

 

סוף מעשה היה שגיורא התפטר מתפקיד המזכיר, והנקמה של חיים הושלמה.

 

מאז במקום להגיד 'זרק את המפתחות' - היו אומרים אצלנו: "שרק לא תרים את ההייבר".

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: