מעשה שלא ייעשה... / עמיקם בריל

 

מעשה שלא ייעשה...

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"כרכוב יפה", אמר הקבלן הירושלמי על קצה הגג של חדר האוכל החדש, ההולך ונבנה. ואשתו בת המשק האדמונית הוסיפה, "ומוטי יודע".

איור מאת יעקב גוטרמן

חדר האוכל הישן נבנה לפני יובל שנים ונותר כעת כמבוא וכניסה לאולם גדול וחדש. פסיפס לכל רוחב הקיר עיטר את החלק העליון בצד המערבי. הדשא הגדול נשקף מעתה בעד לדלתות הזכוכית, ציון מעולה באדריכלות, למתכננים. הנוף החדש שניגלה לסועדים, ייצר אוירה של כאילו הוגשם סוף סוף החלום. שלושים שנה של עבודה וחיים צנועים בקבוצה שנוסדה ממש בתוך הביצות. מהאוהלים ובית בן שתי קומות, הגענו למנוחה לנחלה ומי יודע עוד לאן. אז, הידור מהסוג הזה לא היה עולה על הדעת. מערכת אוורור הותקנה לרווחת החברים. במטבח מכונה לשטיפת כלים. חדר קירור גדול החליף את בית הקירור הישן של זיגל, בית הקירור שהיו מאחסנים בו את כדי החלב מהרפת הישנה, עד לשליחתם לחיפה. כל מה שנותר מחדר האוכל ההוא, שבחורף היה מרובד בנסורת כנגד הבוץ מהחצר, היו הסירים הגדולים, מחבת הטיגון של הקציצה היומית ושולחן החיתוך של פלחי הצ'יפס, שבלונקה נהגה לייבש עם מגבות מטבח. כמו כן נשארו גם אותן הטבחיות וכמובן הסיר של 'העוף המכובס'. "הנה היא מגיעה". אמר עמיק כשמריימי שהמשיכה להגיש לאוריל'ה את צלחת המרק המיוחד שבשלה עבורו, בעודה מתנועעת ומתקדמת בין שורת השולחנות השלישית לרביעית, ומניחה לפניו את הצלחת. בצד האחר של האולם, המכונה לשטיפת רצפות ולידה מתקן לפינוי השולחנות החדשים. וגולת הכותרת הרי הוא מתקן הסודה הקרה. מי היה מאמין שעל כל זה חשב מישהו. "מגיע לנו... מגיע לנו". המבקרים מקיבוצי השכנים מקרוב וגם מרחוק הגיעו - התפעלו, והייתה שמחה גדולה.

 

ואז - הגיעה סעודת השבת, כשכל חברי הקבוצה יושבים ומחכים, לשיחה השבועית של אחד מהאנשים המרכזיים, ולפתע קמה מירקה ואמרה ככה: "אני מירקה רוצה להודיע בזה, שנעשה כאן מעשה שלא ייעשה". אמרה וישבה. התיישבה וזהו. לחישות של... מה, מה קרה. החברות שלידה פנו אליה, זהבק'ה מיהרה אליה, ויודיק קם ואמר משהו אבל לא ניתן היה לשמוע, וכולם חיכו שמירקה תמשיך. אבל מירקה לא אמרה יותר מילה. הערב נמשך כסדרו וכאילו להד"ם. צריך לברר אמרו. איזה מין דבר זה, ולמה היא מתכוונת, ובכלל איך עושים דבר כזה. אבל איך שאומרים, 'שום-כלום'. הימים עברו. ערבי שבתות וחגים, והקיבוץ המשיך בשלו, ואט-אט נשכח העניין. "אולי שהמזכירה תשאל אותה", העירו. אבל מה קרה - מה קרה? אף אחד לא ידע. מוישה בעלה של מירקה ביקש שיעזבו אותה, וגם אותו, כי הוא לא יודע. אולי מירקה ראתה משהו שנדמה לה, או מישהו שלא היה נעים לה. כבר היו דברים מעולם. כמובן שלא אצלנו, אלא בקיבוץ השכן. עברו השנים. מירקה שהתחילה להקפיד בלבושה, לבשה מדי יום חולצה חדשה. חזרה פעם מהעיר הסמוכה בשיער צבוע, ומיד פנתה למזכירות בבקשה לפתוח מספרה עבור החברות. "כי אנחנו כבר לא צעירות", אמרה. כששאל אותה המזכיר החדש: "תגידי מירקה, למה התכוונת שקרה המעשה ההוא?" ומירקה ענתה לו: "רק תפתח לי מספרה". אז פתחו.

 

וכשמירקה הגיעה לגיל המתקדם של שבעים ויותר היא אושפזה בבית חולים. חברים וחברות נסעו לבקרה, ושבו. זהבק'ה הייתה האחרונה שהייתה אצלה וסיפרה שמירקה אמרה שבעצם לא קרה שום דבר. וכל מה שמירקה רצתה זה שבקיבוץ ידברו עליה. ושככה יזכרו תמיד שפעם מירקה אמרה ש...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: