התחייבויות קודמות / עמיקם בריל

 

התחייבויות קודמות

עמיקם בריל - [לשעבר רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

חזיה לבנה, מעוטרת ברצועות בד סטין מבריקות, מאלה שרוחקה התופרת הכינה לבנות הקיבוץ, הייתה מונחת על המדרכה הצרה בדרך למכבסה.

איור מאת יעקב גוטרמן

חוט רקמה אדום לא הותיר מקום לספק - זה של נעמי, היפה... כשרצו לזהות אותה, היו אומרים: "נעמי זו היפה". מה זה צריך להיות - תמהתי והנחתי את החזיה על השידה במרפסת שלה בדיוק כשהיא עלתה במדרגות. סובבתי פני לעברה ואמרתי: "תראי זה נפל אז...".

 

לא אמרתי חזיה. אחרי זה כשירדנו לבריכה, ועמדנו במים, נעמי כמעט לא הפסיקה לדבר. אמרה שאימא שלה סיפרה לה, שפעם בכלל לא היו שמות על הבגדים, וכל אחד לבש את הבגד שמצא חן בעיניו. גם הבחורות.

 

כבר בפגישה הראשונה שלנו היה לנו על מה לדבר, לי ולנעמי. "קומונה 'אלף' כשהבגדים היו של כולם", היה המשפט שפתח את הקשר שלנו. "נורא מצחיק שבגלל שהשם שלי על החזיה נפגשנו". אבל את זה נעמי אמרה רק אחרי חודש, כשהסברתי לה על הסדר העולמי. סדר שבו כל זרעון מוצא את הצלקת בעלי הפרח. וגם הסברתי לה על הפילוסוף שפינוזה שנידו אותו והיטלו עליו חרם. שפינוזה אמר שהכול מהטבע ואין אלוהים. זה מילא אבל גם אין ישו, ואין רוח הקודש.

 

נעמי שאלה: "מחלות זה מהטבע?" "חיידקים גורמים למחלות", אמרתי והוספתי: "תמיד יש סיבה". אימא של נעמי הייתה חולה כבר הרבה זמן.

 

במשך כל הקיץ ההוא נפגשנו בבריכה. "איך נפגשו אימא ואבא שלך?" שאלתי כי רציתי שנדבר עלינו, ועל הפגישה שלנו. "זה היה נורא מצחיק, אימא סיפרה שהיו נורא מעט חברים בהכשרה. אולי שלושים. אתה ודאי שמעת על הקבוצה שהתיישבה, ממש בתוך הביצות. את זה ידעתי, כי הם לא חדלו לספר. מאוחר יותר, בגלל הקדחת עלו לגבעה. "אבל מה עם אבא ואימא שלך...?" אני כבר ידעתי שאריק ופנינה שהיו ממייסדי הקיבוץ - היו חברים... ושאליהו הג'ינג'י 'סחב' את פנינה לאריק. הסיפור הזה, היה קצת עצוב, כי כשאליהו יצא לשליחות הוא כבר לא חזר לקיבוץ. הוא לא חזר - כי אחרי שנעדר שנה וחצי, פנינה הייתה ב'מצב', וברור שהילד הוא לא של אליהו אלא של אריק. אחרי שנה אימא של נעמי מתה. ואנחנו כבר לא היינו יחד.

*

..."אז פעם ההורים שלי נשארו לבד באהל", קלטתי שנעמי, מספרת על הפעם הראשונה של ההורים שלה. הסתכלתי לעבר בית הילדים. וגם לעבר השדות. מהבריכה ראו את כל העמק. "ואז", אמרה נעמי, "אימא שלי הניחה את ידה על היד של אבא וככה הם התחילו. זו הייתה הפעם הראשונה שהם היו לבד באהל... בערב הלכו לחצר, לנקודה החדשה. בבוקר אריק הודיע בחדר האוכל, שהם צריכים אהל משפחה... כולם גרו באהלים". סיימה נעמי שדיברה מהר. חשבתי לעצמי איך אוכל להקשיב לשטף הדיבור הזה. אבל עוד חזון למועד, ועוד לא התחלנו כלום.

 

נעמי הייתה הכי יפה בקיבוץ. לא רק דיברה מהר, גם שרה יפה. ובכלל הייתה מוכשרת. ניגנה לי על הפסנתר ב'חדר הפסנתר', ובפסנתר הכנף בחדר האוכל. וכשהתחלנו ללכת לארוחת ערב, כולם ראו שאנחנו זוג. רק שכעת הייתי צריך לשים לב לתנועות שלי. לאכול בסכין ומזלג ולמרוח את פרוסות הלחם בזהירות. וכשהערמתי ריבה על ערימת הגבינה, הסתכלתי מסביב. חשתי במבטים מתעניינים. לנעמי היפה היו הרבה מחזרים ועל כן קראתי לה 'נעמי המוקפת'. זאת הייתה גם הסיבה שקצת נבהלתי כשהחזיה של נעמי הייתה מונחת לפני על המדרכה. .

 

חשבתי על אותה 'יד מכוונת' כמו שקראתי פעם בספר, כשהסופר קצת התבלבל ואחזו מעין תימהון... 'לפעמים גם אני תוהה' כתב. האם באמת יש יד מכוונת. האם מישהו יושב למעלה ודואג לנו לעניינים.

 

ואם הכל כל כך מסודר בעולם החי והצומח, אז איך זה שהזוגיות של בני האדם, היא מקרית. ואם כמו שאומרים שאין דבר שאובד ונעלם וחומר הופך לאנרגיה ומהאנרגיה נותר חומר... והכל מסודר לפי חוקים, בעולם דטרמיניסטי, שחוזר חלילה. אז מה קורה אצלנו. מהיכן הקלקולים העיפושים והרקבונות. נעמי הייתה אומרת שלא ראו אף פעם נשמה. ואז השבתי לה שאומרים שגם לא רואים גרביטציה. אבל את נעמי זה לא כל כך עניין.

 

בערבים הלכנו לטייל מעבר לכביש לעפולה. מצאנו מקום בשדה חרוש בתלמים עמוקים שחרש הטרקטור הגדול. התיישבנו על התלמים כאילו בתוך ספה ארוכה בחושך. אבל כשרציתי שנתנשק, נעמי אמרה שעוד לא. שאנחנו עוד לא חברים, ושהיא עוד לא יודעת". 'אתה לא תנסה יותר נכון?" שאלה, קבעה. כך יצא שבעצם היא הקובעת. ואז נעמי הטילה את הפצצה. "החברה שלך, בת שבע, כבר לא תבוא?" התפלאתי קצת מאיפה הן יודעות הכל. נעמי ראתה אותי מגיע מדי פעם עם נערות למשק. ואת בת שבע, אותה נערה גבוהה ובהירת שיער הכירה אפילו בשמה. זה מה שהיה גרוע בקיבוץ. שכל דבר נרשם לך. את בת שבע ליווה ריח של בושם עירוני עדין שהותיר בי משקעים, ואני ביקשתי לשכוח אותה אבל נעמי זכרה. גם אני זכרתי שהלכנו לחתונה בבית המהנדס ברחוב דיזנגוף. בת שבע בנעלי עקב, ואני בסנדלים שדפקו עם כל צעד שלי.

 

כשניסיתי לנשק את נעמי, זיכרון הבושם העירוני ההוא, לא נתן לה מנוחה. בת שבע רצתה שאעזוב את הקיבוץ. במטבח של אימה - האלמנה, אחותה ואחיה שאלו לכוונותיי... השבתי להם בשלילה, ואמרתי שהקיבוץ הוא ביתי. הם אמרו לי שאימה גרה לבדה, והיא הצעירה ועל כן עליה לטפל בה. הייתי צעיר ותמים, ולא עלה על דעתי לשאול: 'ומה איתנו?' ככה הסתיימה אהבתי הראשונה. אהבתנו. לו הייתי נלחם עליה ומתעקש, ואם היא הייתה קצת יותר נחושה... אבל אין 'אם'. וכעת הבאה אחריה שואלת, "ומה עם בת שבע?" בהתמודדות עם זיכרונה של האחרת, עם ריח הבושם שהיה, לא אמרתי, "בת שבע כבר לא תבוא".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: