השעון שאבד בשדה / עמיקם בריל

השעון שאבד בשדה

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קציר החיטה הוא כמעשה בראשית. מחיטה טחונה לקמח אופים לחם ואם אין קמח אין תורה. את הקמח מתפיחים ומכניסים לתנור ומוציאים כיכרות לחם.

איור מאת יעקב גוטרמן

בקיבוץ השכן לנו הייתה מאפיה, ממנה קיבלנו את הלחם. על פרוסות הלחם הטעים מרחנו פלחי שום טריים והיה לנו כמעדן מלכים. החיטה כאמור הגיעה מהשדות בעמק המנומר בצהוב ירוק וחום. בכל שנה התנהל בשדה מאבק מהקרקע ומהאוויר בנברנים, וכמו בכל קיץ שימעלה קצר את החיטה. כל היום השעין רגל שעירה על מעקה תא הנהג בקומביין האדום, כשלראשו כובע טמבל כחול. ישב ושר לעצמו, מסובב את ההגה, הסב בקלות, וקולו נישא מעל לזמזום המונוטוני של המנוע. כך משך יותר מחודש קצר חיטה בשלה ומילא בגרעינים עגלות שעמדו בקצות השדה.

 

בצהרי יום אחד, אכל את המנה שהביא לו נחמי רכז הפלחה בטנדר וכשסיים לאכול חטף מבט בשעון וחזר לעבוד. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את השעון ואת זה הוא ממש זכר. לקראת ערב כשהשמש צנחה בפאתי מערב הביט שוב בשעון, לראות אם הגיעה השעה חמש אבל השעון לא היה על פרק ידו. שימעלה שכבר התחיל לחשב כיצד ייסע עם החיטה לחצר המשק יעלה על הבור במזרה, יפתח את הפתחים בעגלה והגרעינים יישפכו לבור הבטון המשולש יעברו בנפות וירדו למיכל. הביט שוב בידו השמאלית ולא מצא שם את שעון הדוקסה שקיבל מדינק'ה אשתו ליום הולדת ובמקום זה ניבטה אליו רצועת עור חיוורת ובהירה שבלטה על אמת ידו השזופה. שימעלה הביט למטה אל רצפת הקומביין, גם שם השעון לא נמצא. אולי נפל כשירד לנקות את ערימת הקש מאחורי הקומביין ונשמט לקרקע לתוך הקש. אולי כאשר בחש בערימת גרעיני החיטה הקצורה במיכל, שבר את הראש כמו שאומרים, אך כל זה לא עזר.

 

פעם בעבר הרחוק היו המזרה והבור של הגרעינים משותפים לקבוצות 'השרון' ו'עיינות', שתי הקבוצות שהתיישבו על הרמה באמצע שנות השלושים שלימים נקראה רמת דוד. בשנות החמישים נותרה על הגבעה קבוצת 'עיינות' לבדה וחברי קבוצת 'השרון' ייסדו לא הרחק משם את קבוצת יפעת המשקיפה על הקיבוצים רמת דוד גבת, ומושב נהלל. בור הבטון התייתם איפה מאחד מבעליו אבל לבור כמובן זה לא משנה. היו ימים בהם היו ממלאים את הגרעינים בשקי יוטה על הקומביין שקצר בשדה. אחרי זה הגיע קומביין עם מיכל עבור הגרעינים. אז גם במזרה התבטלו השקים והחיטה הקצורה נשפכה מהמיכל בקומביין לעגלה ומהעגלה לבור ומהבור החיטה עולה לנפות ולבסוף היו מגיעים גרעיני החיטה במשאית לממגורה בנמל. האם השעון עשה את כל הדרך הזו והגיע לידיים עירוניות - חשב שימעלה. אבל התברר שלא זו הייתה דרכו של השעון.

 

ואיך התברר? יום אחד החליטו להחליף את המכונות במזרה שהיו בלויות ומיושנות, העץ סדוק ומשופשף והרשתות רפויות ולא מהודקות. הזמינו במפעל 'קיסלוק' בעפולה מכונות חדישות ונפות שעשויות ממתכת. הנפות של המזרה הישן פורקו כשהסתיימה עונת הקציר, נפה אחר נפה ורשת אחרי רשת. כשהניחו בצד את הנפה האחרונה התחתונה נשמע לפתע קרקוש וצליל של גוף מתכתי. לאחר ניעור קל נפל מהרשת שעון ה'דוקסה' של שימעלה, ששכב בנפה צמוד לפינה ברשת, וחיכה שיימצא.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: