המורה מוריה / עמיקם בריל

המורה מוריה

עמיקם בריל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

המורה מוריה הגיעה אלינו בנעלי עקב אדומות, וחצאית אדומה. בשערה הארוך בגוון בלונד כרכה בנדנה רחבה, שהשלימה תמונה כמעט סוריאליסטית. רק בלחיה הימנית היו עווית קבועה ושקע גומתי, שהפריעו מעט ליפיה הקורן. 

איור מאת יעקב גוטרמ

בין עמודי המרפסת, תלתה על חבל חזייה ארגמנית. לאחר שהדלת נסגרה אחריה, חכינו למופע הבא. ואכן בערב, שוב יצאה בחולצה ומכנסיים אדומים, בשיער פזור, אך סרט הבד נעדר. חברו אליה אביהו הפלח ועמרי פיין טייס הקרב. שני הצעירים שהתגוררו בסמוך, בדירות הישנות של 'שיכון הותיקים' שהתפנה מדייריו. אביהו הציע שתתלווה אליהם לחדר האוכל, ומהערב הראשון כך התגלגלו הדברים. הם נהגו לנהל שיחות על המצב הביטחוני שאליו המדינה צריכה לשאוף או לחילופין - האם הקיבוץ כבר מימש את מטרות מייסדיו. 'פטפוטים' כך כינתה מוריה, את השיחות שלא עניינו אותה. כמי שמעולם לא אכלה בחדר אוכל קיבוצי, בחנה את החברים... את תסרוקות החברות... ושהן לא ענדו עגילים באזניהן, ושלא התאפרו - דבר שלא היה עולה בדעתה כשיצאה לרשות הרבים. הכסא הרביעי ליד השולחן נותר פנוי, אלא אם כן התיישבה בו אחת מהחברות הותיקות - כגלגל רביעי.

 

מוריה לא לימדה אצלנו. אחד משני מחזריה, הביא אותה בבוקר אל הקיבוץ השכן, בטנדר הצבאי, או במכונית המאגר, ופעם אף במשאית. אביהו ועמרי כשהיה מגיע מהבסיס השכן, אפשר לומר, התחרו על חסדיה. אביהו אף הציע למוריה לצאת עימו לזריעת חיטה בשדה. 'מישהו חייב לעמוד על המזרעה ולהשגיח, אז מדוע לא את?'. בצהרי השבת נסעו שניהם בטנדר של הפלחה אל השדה. מוריה בכובע כחול לראשה וקווצות שיערה הבהיר מבצבצים ממנו, את החצאית החליפה למכנסי ג'ינס כחולים שהבליטו, ישבן מושלם. עמרי מצידו הבטיח תגובה כואבת. לפחות טיסה במטוס פוגה, ואולי אף ב-F16. המצב של 'שניים רבים והשלישי מרוויח' היה תלוי באוויר, וביום ששי אחד אחר הצהריים לקראת שבת, הבחורה האקסטרווגנטית, שלא נזקקה לשום תוספת כדי שהתואר יהיה נאה לה, נראתה מובילה בשבילי הקיבוץ, בחור שחום ונאה. תכירו אמרה: זהו איתן. איתן היה הנהג שהחזיר אותה מבית הספר. מעתה- חסל סדר השלישייה, הטיסות, העבודה בשדה על הדריל, וגם הטיולים המשותפים ברמת הגולן. הכל נשכח ואיתן זכה בכרטיס הנכסף. אמנם איתן היה בן קיבוץ שכן, אך התגורר עם מוריה. יחד הגיעו לחדר האוכל, ובכדי שיחוש בנוח יצא עימנו לקטיף תפוחים בגיוסי הערב. רק שלא יצוצו שאלות- 'ומה עושה איתן?.' כמו שהיה נהוג לשאול על מי שלא היה ברור מה הוא עושה. במקום לעבוד... מי שאוכל, גר ולא רק זה...צריך לשלם. קיבוץ הוא קיבוץ אבל לא 'פראייר'

 

לאחר בואו של איתן - מצאו לעצמם שני המחזרים אהבות חדשות. בסרט של יום שלישי, בחוג לריקודי-עם וגם בנסיעות למשחקי כדורסל במשמר העמק, הם נהגו זה עם זה בנימוס וברוגע. שוחחו וצחקו עם איתן, והחבורה שמחה ועלזה.  הבנים צירפו אליהם את אביבה הגבוהה מכיתה י"א, ואת רינה אחותו של איתן, ויחד ישבו כל יום לאחר העבודה על הדשא לפני הבית. באמצע המעגל האנושי הוצב מגש על כסא, עם כוסות תה ונס-קפה בחלב. פרוסות לחם נחרכו בתוך טוסטר ונמרחו במרגרינה. עד ש...יום אחד התברר שיש דברים בגו.

 

בצהרי אותו יום, נראה צועד על המדרכה בחור ועימו ילד כבן שלש. הוא שאל על מוריה, וכשהגיעה המורה מבית הספר- נכנסו שניהם לחדרה, ונעלמו מאחורי הדלת.  בארבע אחרי הצהריים, שוב התכנסה 'חבורת התה' על הדשא. מוריה יצאה עם הבחור וילדו והבחור פנה לפינת המשחקים. כשהתרחק מעט סיפרה מוריה, שאפרים הוא בעצם בעלה לשעבר, והילד- אמרה, הוא כבר לא שלי- אלא מנשואים שניים. ולמה בא - שאלו, ומוריה היססה קצת. לבסוף אמרה: 'אפרים אמר שאינו יכול לשכוח אותי'. שעל זה כמובן לא התפלא איש, ורק עמרי שאל: ומתי הוא חושב להסתלק מכאן ?. את זה הוא לא אמר! ענתה והורידה ראשה.

 

שלשת הבחורים החליפו מבטים. עמרי גרד במצחו, אביהו המהם, ואיתן קם ממקומו. שלשתם הלכו לעבר אפרים ואחרי שיחה קצרה- נראה איתן נוטל את הילד בזרועותיו ומתחיל ללכת. אביהו ועמרי שוחחו עוד קצת עם הבעל לשעבר אך תנועות הידיים ונענועי הראש שלהם לא הותירו מקום לספק.

 

גם הם הלכו, והפעם לעבר תחנת האוטובוס. אחד הלך לפניו והשני מאחוריו.  כשהגיע האוטובוס עלו אליו אפרים עם ילדו, ונעלמו כלעומת שבאו. שלשת הגברים חזרו והתיישבו. גמעו מכוסות התה ואז כאילו נדברו ביניהם, והשיקו את כוסות התה. תודה אמרה מוריה אני אהיה חייבת לכם. ואתם שואלים בטח - למה התגרשנו?. וללא מלים הצביעה על לחיה הניחה את אצבעה על אותה עווית קלה, ואותו שקע שהפרו את יופייה הזוהר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: