גנבים / עמיקם בריל

גנבים

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בכל קיץ היו השדות מתמלאים בחבילות חציר וקש. תחילה חציר בחבילות מלבניות מטר אורכן בצבע הירוק מקושרות בשני חבלי ניילון ובערימות של עשרים לפי איך שהורדו מהמזחלת.

איור מאת יעקב גוטרמן

לעומת החבילות של היום שהן גוש בגודל של חדרון קטן או גליל ענקי, לפי סוג המכבש ורק טרקטור מרים אותן. הובלת החבילות של אז הייתה כמו חדר כושר לפיתוח שרירים, עם תחרויות להרמת חבילות עם קלשון אל מרומי העגלות. אחרי קציר החיטה מגיע תורו של הקש. חבילות צהובות של גבעולי קש שנועדים לרפד את מרבצן של הפרות בחצר והם מצידן ממלאות אותו קצת לא נעים להגיד, בחרא. כל הגבבה הזאת אינה מחייבת ולא קשורה בשום אופן למשטרה. כמו גם עניינים פנימיים של הקיבוץ שכמעט לא הגיעו לטיפול מחוץ לקיבוץ. הכל היה מסתדר בפנים, ורצוי גם שיהיה מחוץ לידיעתם של החברים. אבל היו דברים מעולם.

 

סוחרי החציר והקש שפשטו בעונת הקציר על הקיבוצים ידעו שבקיבוץ יש סיכוי גדול לעשיית רווחים כי לקיבוצניקים לא איכפת מכסף. בקושי ידעו אז להבחין בין שטר של לירה לשטר של עשר, ומה שעניין אותם היו הגיוסים שלפני או אחרי העבודה. והיה מי שארגן אותם. והיה מי שעבד ותמיד גם היה זה שהתחמק. קטיף תפוחים בבוקר ובערב. דילול תירס או עישוב כותנה. וגם גיוס להובלת אלפי החבילות של החציר והקש. גיוס הוא גיוס ועל עבודה לא צריך להכביר מלים. כי מי שהמציא את דת העבודה היה גורדון עם המעדר על כתפו, שהיה כמו ישו הצלוב. 'סטחונוביץ' ו'אובלומוב' שהיו חברים עוד בחוות כנרת. היו כאלה שלא פשטו את בגדי העבודה הכחולים, והיו אחרים שנרדמו תחת העצים. עסקנוביץ ועסקנסקי המתחמקים תרמו את שלהם לתנועה. וכשיערי וחזן נסעו באוטו פלימות לתל אביב הצטרפו אליהם לפעמים חיילי שריון וצנחנים ששמעו איך פעם היו עובדים, ולא כמו היום מקימים בתי קפה ומאפה. ובכלל לאן עוד נגיע כשבסוף לכל אחד תהיה דירה רשומה בטאבו ר"ל, מכונית טויוטה ליד הבית, ואיזו בושה גדולה - שכבר לא אומרים חדר אלא בית. הכל היה אחרת והדברים והדיבורים היו אחרים.

 

אבל בקיץ ההוא, כשעשרות אלפי חבילות קש שספר המונה של המכבש היו מונחות בשדות, 30 אלף חבילות בשטח מנסי. 25 אלף במג'דל וגם בביצה שפעם כונתה 'ביצות נהלל' שכבו 10 אלפים חבילות. הקיבוצניק אולי לא תמיד משגיח על ההוצאות אבל כשגונבים ממנו הוא מיד מרגיש לא טוב. כמו אימא פולניה. כשהחבילות התחילו להיעלם מהשדה, ומרכז הפלחה המכונה 'תנשמת' ממשמר העמק, צלצל לקיבוץ לאורי וסיפר שבשעות הערב נראתה משאית עמוסה בחבילות יוצאת מהשדה ולאחר שעתיים נעה בצומת סגולה לעבר פתח תקוה המצב נראה לא טוב. גם הנהגים בקואופרטיב בית שאן-חרוד דיווחו שבשובם בלילה ראו ליד אום-אל-פאחם משאית תקועה. ואז הבינו שמשהו לא טוב קורה כי מי זה עובד בערב כשהמפקח על מכירת חבילות החציר מהקיבוץ, כבר התקלח, הלך לאכול בחדר אוכל, השכיב את הילדים, ונרדם מול הטלוויזיה בחדר. השמועות האלה הצטברו - ובימים ההם כשעוד לא היו טלפונים ניידים הידיעות עברו מפה לאוזן.

 

כדי לבדוק את השמועות יצא אורי מרכז הגד"ש לשדה. מהבוידעם לקח את האקדח שהיה אצלו מימיו ב'כדורי' כשהכיתה גויסה להגנה. אורי נסע לשדה המרוחק בטנדר האפור. אבל במקום לנסוע בדרכי העפר שחוצות את העמק נסע לצומת ג'למי והגיע לשדה מהצד של משמר העמק. כאשר קרב באורות כבויים אל השדה כיבה את המנוע והחל לשמוע קולות. כשהתקרב עוד קצת ראה שחצי ארגז של המשאית כבר מלא בחבילות. ללא אומר ודברים ניגש וירה בצמיגים. האוויר שיצא השמיע אנפוף כמו בלון מתרוקן. ואורי ללא מורא ירה גם בגלגלים הקדמיים, שיהיה. השתיקה נשברה בצעקות "גנבים, גנבים", אך אורי כבעל בית לא התרגש. חזר לטנדר ונסע ישר לתחנת המשטרה.

  

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: