אבן על אבן / עמיקם בריל

אבן על אבן

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

חבל שרוחקה השחילה בלולאות החגורה במכנסיים שהתרחבו לאחר דיאטת החרובים, שהה על מתניה בדיוק שבועיים. החבל גרם לעיצוב הישבן, אך כאמור לאחר שבועיים חזר אל ארגז הטנדר ויליס משם הוא נלקח.

איור מאת יעקב גוטרמן

בתקופה הזו רוחקה השתעשעה בקצוותיו הפרומים של החבל גם בכדי להסוות עצבנות זמנית שנבעה מחוסר מעש זמני וגם מעודפי אנרגיה של בחורה צעירה וחרמנית. כשחבריה הפסיקו להתייחס אל החבל, כאמור הוא נעלם ונבלע בארגז הטנדר. את החרובים לדיאטה רוחקה ליקטה בתוך ערימות התערובת באסם. כשנסענו בטנדר לראות את 'הטוב הרע והמכוער' בטבעון חזר החבל והופיע יש מאין, כי הדלק נגמר בטנדר והוא שימש לגרירתו אל תחנת הדלק. אחרי זה רוחקה המשיכה בחיפושים, איך ומה לעשות עם עצמה ובכלל, אבל אף אחד לא ניחש שלקראת סיום כיתה י"ב בדיוק כשהתכוננו למסיבת הכניסה לחברות עם ריקודים ופזמונים, רוחקה תפנה בבקשה ללמוד ריצוף מוזאיקה באיטליה. למה לך את זה, את רוצה לצפות את מגדל אייפל באבנים קטנות? האייפל הוא בפאריז היא ענתה ודבר שני - שמעתי שגרפיקה במוזאיקה נשמרת יותר טוב בזיכרון, היא מוחשית יותר ומשפיעה הרבה יותר, מנאומים ציוניים מתלהמים. כולם זוכרים איך נראה גלגל המזלות בבית הכנסת בבית אלפא, ולא זוכרים מה אמר דוביק בחג העלייה על הקרקע.

 

רוחקה קיבלה את אותו חינוך כמו כולנו. ואכלה את אותו אוכל. בשבע בבוקר עם פרוסה בפה, עלינו למשאית שהביאה אותנו לבית הספר האזורי. בערב נכנסה רוחקה לחדר עם עוד שלש חברות לישון כל הלילה עד שיפה המטפלת העירה אותן. כשהיינו חברים, הבנות חקרו אם כבר התנשקנו, אבל זה נמשך רק שנה וחצי ונגמר. אחר זה התפשרה על לימודים ב'בצלאל', וכשסיימה לימודי 'עיצוב תעשייתי' שאף אחד לא ידע מה זה, חזרה למשק שזה כבר טוב. כשהתחילה לאמור שנוף הקיבוץ משעמם, שהריחות מהרפת אינם ניחוח חציר אלא ריח של זבל, התחלנו להבין מה היא למדה בירושלים. אמרה שגם לותיקים לא איכפת מכלום, ולכל דבר אומרים לא. ובכלל לא רואים מה שקורה. כנראה שרוחקה הקדימה את זמנה כי הקיבוץ התחיל להשתנות בכיוונים שאף אחד לא שיער. ואז חזרה לעניין האיטלקי של ריצוף במוזאיקה וציורי פרסקו על הקירות. הנושא עבר דיון וחזר אליה מהמזכירות כמו כדור טניס רק בלי הצעקות של מריה שאראפובה.

 

העיקר שבמקום ה'נייט' הקבוע קיבלה רוחקה תשובה חיובית והיא נסעה על חשבון הקיבוץ אולי בגלל שהיא ממשפחה מיוחסת. כשחזרה מאיטליה לידה על המדרכה צעד אמיליאנו הבחור שמאז 'הלך איתה'. היא הכירה אותו במסעדה בוונציה, ובקיבוץ קרו אצלם שני דברים. הם התחתנו ובנו בית חדש עם עמודים כמו בכיכר סן-מרקו. הדבר השני היה שמהמטבח התחילו יוצאות פיצות ופאסטות, וגם אלה ששמרו אמונים לקציצה הנצחית עם תפוחי האדמה ועליהם בצל מטוגן, ביכרו את פרוסות הג'אבטה ואת הניוקי ומה שחשוב יותר היה, שמהפך הספגטי אל-דנטה הטבול במחבת בחמאה דחה את סגירת חדר האוכל. אמיליאנו היה בן למשפחה שיש לה רשת מסעדות וגיל רשת המסעדות כגיל הקיבוץ. כשהסתיימה בנייתו של הבית עם עמודים בחזית כמו בכיכר סן-פטרוס בוותיקן, צעדו שניהם אל החופה לצלילי 'או-סה-לומיו'. בחופה קירבה רוחקה את ההורים של אמיליאנו ופינתה להם מקום, ובאה מנוחה ליגע.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: