דובים שטורפים דגים / עמיקם בריל

 

דובים שטורפים דגים

עמיקם בריל - [רמת דוד]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

באמצע שנות הארבעים הבריטים עדיין היו כאן. המדינה העברית הייתה עדיין חלום באספמיא ומלחמת העולם בעיצומה. הדי השואה באירופה עדיין התמהמהו מהגיע וששה ילדים כבני תשע הגיעו מהגולה הדוויה, ואומצו על ידי משפחות בקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

רוב חברי המשק היו יוצאי פולין, וטבעי היה שילדים שהגיעו ממולדתם ודיברו בשפתם ייקלטו אצלנו על אף שהתנהגו כאילו שבכל רגע לוקחים אותם לאקציה. לא עברו שנתיים-שלש, ולא ניכר הבדל בינם לבין ילדי המשק, הצחוקים נעלמו והקליטה כמעט הושלמה.

 

יורם - ובשמו הקודם גרישה אהב מאוד לשהות בפינת החי. העזים והכבשים והארנבות מילאו את עולמו וביחד עם רמה שלנו שכונתה 'רמה הרמאית' האביסו שניהם את הבהמות והחיות במזון שהובילו במריצה. גם אחרי העבודה בילו ביחד הרבה שעות. אלא שאז החלו המאורעות שהפכו במהרה למלחמה, היא מלחמת השחרור. כמעט בכל יום רצנו, אנו הילדים, לכיתה בקומה הראשונה של בית הילדים שהיה למקלט.

 

לאחר שפסקו נפילות הפגזים מההר, זכר יורם שפעם נתפסנו במשחק כדורסל ושרגא תפס אותו ונשאו תחת הזרוע למקלט המאולתר בעוד פגזי מרגמה מגיעים מההר. היורים רצו על הסלע הגדול שמעל לקיבוץ שמתחתיו נמצא מצבור של חימר ובת שבע הנויניקית נהגה ליצור איתנו כדים וכלים מקרמיקה, שצרבה בתנור. מלבד הזיכרונות הלא-ברורים הללו הייתה עובדה אחת ברורה וטרגית. באחת ההפגזות שמענו שאבא של רמה 'הרמאית' נהרג כשרץ לסגור את השער. כשרמה התייתמה, היא החלה להסתגר בחדר של אימה והפסיקה לבוא לפינת החי. יותר לא בילתה עם יורם ובגיל בר מצווה בעודם ילדים נפרדו דרכיהם. יורם הילד הפליט לשעבר מאירופה נותר בודד.

 

לאחר מספר שנים אירע מאורע נורא מכל. כשהכיתה חזרה מקייטנה בחוף נחשולים - לשם נוהגים קיבוצים רבים לשלוח את ילדיהם התהפך המיניבוס ועשרה מילדי הכיתה וגם מספר מלווים מבוגרים לא שבו יותר לבתיהם. יורם ורמה היו בין היחידים שלא נפגעו, ומה שלא הצליחו ההפגזות מהגלבוע לעשות, עשתה ביעף תאונת הדרכים. רמה יורם וילדים אחרים עברו טיפול פסיכולוגי אבל מה כבר יכול אדם, גם אם הוא איש מקצוע מנוסה, לעשות מול ילדים שכולים. יורם חיפש לעצמו מוצא מהמצוקה והחל לעמוד ולצפות באוטובוס שמגיע אחר הצהריים מחיפה.

 

"למי אתה מחכה?" שאלו אותו הילדים.

"לאימא שלי". ענה יורם.

"אבל אימא שלך נשארה שם, לא?"

"אז אולי לאבא שלי",

"גם אבא שלך שם..."

"אף אחד לא יודע מה יהיה... בקושי יודעים מה היה".

"סתם שטויות ואתה סתם מחכה ואף אחד לא יבוא". אמרה לו רמה והלכה לה.

 

כשיורם הלך לצבא גם רמה התגייסה. יורם לשייטת ורמה כמקפלת מצנחים. לאחר המסלול הקשה בשייטת הגיעו החבר'ה מהיחידה לבסיס הצנחנים שם שירתה רמה ויורם חידש עימה את הקשר.

 

"אנחנו כמו דגי סלמון השבים במעלה הזרם להשריץ במקום שבו נולדו, והדובים טרפו לנו את חברינו", אמרה פעם רמה ליורם והתכוונה לילדים מהכיתה שנהרגו בתאונה. "כעת נותרנו רק אני ואתה".

 

"תכירי", אמר יורם לרמה, "זה אלישע - חבר שלי מהיחידה".

 

רמה חשה לפתע כאילו ברק עובר בעצמותיה וידעה שזהו זה. אבל היא אמרה רק... "אלישע?... שיהיה אלישע," אבל מרגוע לנפשה כבר לא מצאה.

 

הדבר האחרון שיורם זוכר... שפעם במוסך שם עבד, הטלפון צלצל, ויורם שהרים את השפופרת קלט שאלישע משוחח עם מישהי. ואז ההיא אמרה לו מעבר לקו...

"אתה רוצה שאבוא?"

ואלישע ענה, "את רוצה, בואי".

 

דרכיהם של רמה ויורם נפרדו. רמה עברה לקיבוץ של אלישע באחת מדרכי הגורל כפי שמכנים החילונים את אלוהים.

 

ואני, אני התחלתי לשחות בבריכה אחר הצהריים דופן דופן, איך שהיה אומר שרגא.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: