מעיל הגנבים של שלמה / עמי נאוה

מעיל הגנבים של שלמה

עמי נאוה – גלעד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

היה יום שישי, וזאת ידעתי לפי התרד והפירה  בתוספת ביצת "עין בוכייה"  שהוצג על השולחן, בארוחת הצוהריים. חייב אני להדגיש, שארוחה זו הייתה עדיפה על החציל המכובס והקציצה של יום חמישי, ובוודאי על העיסה השמנונית, שנקראה רשמית גולש הונגרי, שהיתה מוגשת ביום שלישי.

איור מאת יעקב גוטרמן

את התפריט הזה  דאגתי למרוח כרגיל בדגימה מכל קערה על שולי הצלחת, אות ועדות לכך שמילאתי כל חובותי לתבשילי הצוהריים, ופטור אני למקלחת, ואחריה לקריאה בספר האהוב עלי הלא  הוא " הטכנאי הצעיר כרך יא".

 

דווקא לאחר שסיימתי את תצוגת החלמון של הביצה, כאשר תשומת לבן של ריטה ושושנה הוסבה לקצה השולחן, נפתחה הדלת ובפתח החדר התייצב וורוץ ומייד השתלטה דממה בחדר האוכל שבבית הילדים שלנו.

וורוץ, הלא הוא המורה והמחנך אשר על פיו יישק דבר, לא סעד עמנו בצוהריים ולכן כניסתו בשעה זו העידה כאלף עדים על אירוע שאיננו שגרתי.

"תכירו את שלמה", אמר וורוץ, "שיצטרף אלינו החל מיום ראשון הקרוב,"

 

שלמה היה נמוך קומה, שערו הקצר היה בהיר ודליל מעט, פניו בהירים וחדים, היו לו שפתיים חוורות  צרות וקפוצות, ועיניו כחולות-דלוחות נעוצות היו ברגליו הנעולות סנדלים שמתחתם בלטו גרבי צמר הפרושות עד שוקיו. ראשו של שלמה היה מורכן, אבל יכולתי להבחין בהבעה של עצב ותימהון הנסוכה על פניו.

 

מכיוון שיום קיץ חם היה, ושעת צוהריים בוהקת, הבחנו כולנו מייד בזרות לבושו. שלמה לבש חולצה משובצת בלוייה, ומכנסים שהגיעו עד ברכיו הצנומות משהו. אבל יותר מכל משך את עינינו  המעיל.

היה זה מעיל צמר כחול, גדול על מידותיו, ישן ומהווה וחסר צווארון שגלש לו עד ברכיו ולשוליו תפורים היו כפתורים חומים וגדולים. יותר מכל משכו את עינינו ארבעה כיסים שהיו תפורים על גבי המעיל, כאילו הוסיפו אותם בתפירה גסה ובצבע שונה מעט. מכיוון שהמעיל היה פתוח, יכולנו גם להבחין בכיסים נוספים מצידו הפנימי של המעיל.

 

מאחורי שלמה ניצבה אישה נמוכת קומה, לבושה בשמלה דהויה כחולה ועליה הדפס של  פרחים בהירים. על ראשה היתה מטפחת. קשה היה לאמוד את גילה, ופניה הבהירים, שדמו לפניו של בנה, היו חסרי קמטים, אך עייפות רבה נשקפה מעיניה ושפתיה.

 

"שלום שלמה", אמרנו כולנו במקהלה, ואני ניצלתי את ההזדמנות למרוח מעט תרד לשולי הצלחת ולצאת ידי חובת מצגת האכילה שלי.

"שלום", מלמל הילד. הדלת נסגרה ושלמה ואמו הובלו אחר כבוד למזכירות הקיבוץ להשלים את הפרטים הנדרשים.

 

לאחר דממה של הפתעה חזר הרחש לשולחן. "ראיתם את המעיל שלו?", אמרה מיכל,  "וכמה כיסים מצחיקים יש לו"?

"זה מעיל גנבים", אורי אמר, "כי אפשר להסתיר בו מיליון דברים". כולנו צחקנו ואני חמקתי למקלחת, לנצל את המים החמים שבדוד.

 

שלמה הצטרף לכיתה. הציבו אותו עם שמטוב, יודה התימני ויוסי התורכי בחדר השינה, ויוסי הגינגי ישב לידו בכיתה.

הוא היה שקט מאוד והמעיט לדבר, מלבד מילים מוזרות שהחליף לפעמים עם וורוץ - בשפה זרה, שהתבררה כפולנית. העברית שבפיו היתה טובה למדי, אבל המבטא היה זר לנו.

את הלבוש שלנו, מכנסיים קצרים וחולצת פסים סיגל לעצמו מייד, אבל תמיד לבש מעליהם, בקיץ ובחורף את המעיל הכחול שלו, הלא הוא  "מעיל הגנבים של שלמה". ממנו לא היה מוכן שלמה להיפרד, על אף הנסיונות החוזרים ונשנים של המטפלת והמורים, לשכנע אותו להניח את המעיל במחסן הבגדים לימות החורף.

 

התנהגותו היתה שקטה ומנומסת וכמעט לא השתתף בשיחותינו ובמעשי הקונדס הרגילים שלנו. לכן לא ידענו מה מקומו בחברת הילדים שלנו והותרנו אותו בבדידותו.

 

את יכולתו  במלחמת הקיום בחיי הכנופיה שלנו הוכיח רק פעם אחת כאשר שמטוב, שהיה הגבוה והחזק שבקרבנו, וידוע היה כילד חובב תגרה שהגיע אלינו מאשפתות יפו, נגש אליו לפתע בהפסקה הגדולה שבין השיעורים תלש מעליו את המעיל, הניח אותו על כתפיו, העווה את פניו והניף את ידיו בקריאות: "גנב! גנב!"

 

למרבה התימהון, ולשמחתו הגדולה של שמטוב, נשרה פרוסת לחם מאלה שהוגשו לארוחת הבוקר מאחד מכיסיו הפנימיים של המעיל. שמטוב קיפץ במרכז הכיתה והמעיל תלוי לו על שכמו, ממשיך בזעקותיו וקהל הילדים מתאסף בסקרנות סביבו. שלמה היה המום לרגע, ומייד לאחריו נתן בו מבט כחול כפלדה, זינק אל פניו של שמטוב והעניק לו מטר מהלומות שכמותן ראינו רק בקטטות של נערי חברת הנוער. שמטוב הגדול נפל לארץ, הגן על פניו מאגרוף נוסף שהנחית שלמה עליו, זרק את המעיל לעברו ואמר: "זה היה רק בצחוק...", התרומם על רגליו ויצא מוכה מהחדר. שלמה חטף את המעיל ויצא בריצה אל מחוץ לבית הילדים.

 

"איך שלמה יודע ללכת מכות של גדולים", אמר אורי בהערכה, אחרי המקלחת. ואכן מעולם לא חזרנו להזכיר את המעיל בנוכחותו אף שתכולת כיסיו תמיד עוררו בי סקרנות, כי לעתים נשרה משם חתיכת נקניק, פרוסת לחם, עפרון קצוץ או מחברת מרוטה. הפנס בעינו של שמטוב נשאר ימים רבים ולשמחתי הרבה גזר את דינו כמלך המכות שירד מנכסיו. מאז נזהרנו כולנו משלמה, שמלבד מנהגיו המוזרים הוגדר עתה כאחד ש"הולך מכות".

 

אני, שבדרך כלל הייתי בין חוטפי המכות בכיתה, ובעיקר מאלה שהרעיף עלי שמטוב מנחת ידו, ראיתי נחת בנקמתו של שלמה, וקרבתי אליו. מייד מצאתי עניין בשיחות איתו על פלאי הטכניקה של מנועי הסילון החדשים, על מקלט הרדיו שהתחלתי לבנות, ועל סיפור חייו של תומס אלווה אדיסון, שהתפרסם  בהמשכים ב"טכנאי הצעיר" וגם החלפנו בינינו כרכים מספריו של זול ורנר, שחולקו בספרייה.

 

למחרת  המעשה כינס אותנו וורוץ ואמר: "שלמה היה "שם" ואת המעיל הביא אתו "משם" וכדאי שתניחו לו. וגם לקח את שמטוב לשיחה במשרד.

 

אמו של שלמה נהגה לבקרו לפרקים, והיתה יושבת אתו על ספסל בקצה הדשא, ומביאה לו אוכל בסירים קטנים. אותם היה מקפיד להסתיר ככל האפשר מעינינו. מעולם לא הוצגה אמו  בפנינו ולא ידענו דבר עליו ועל משפחתו. שלמה אומץ כבן יחד עם יודה התימני על-ידי זאב, חבר ותיק שעבד כרפתן, שמעולם לא נשא אשה ולא היו לו ילדים, אבל אהבתו לילדים הביאה רבים מ"ילדי החוץ" שלנו לחוש כבני בית אהובים וכולנו החזרנו לו אהבה. 

 

קשה הייתה קליטתו של שלמה לקבוצה. הוא לא ידע לקטוף ולהכין סברס והיה חוזר תמיד מלא כולו בקוצים, לא ידע להבחין בין כלנית וצבעוני, ולא הכיר אפילו ציפור אחת מלבד הדרור. תמיד היה פורש לחדרו וקורא מספריו, מהם כאלה שהייתה אמו מביאה לו,  והיו כתובים פולנית.

 

לאחר מנוחת הצוהריים נהוג היה לצאת לעבודה, ולכל אחד מאתנו היה ענף קבוע. באותה עת הייתי משובץ לעבודה בעדר הבקר, וכבר יודע הייתי לרכב על הסוסה ולהנהיג בגאווה רבה את העדר. אבל לעתים יצאנו כולנו לשתול סלק בענף המספוא, לקטוף שזיפים במטע, או לבצור בכרם, והכי גרוע - לנכש עשבי בר בשטחי הגינון בקיבוץ (מלאכה שלדידי אפילו גרועה הייתה משטיפת הרצפות בכיתה).

 

ממש  באותה שנה פרח לו ענף חדש בקיבוץ - האווזיה של הנרי. לשלמה לא היה ענף קבוע ולכן שובץ לעבודה באווזיה.

האווזיה שכנה  בצריף פח בין עצי החורשה, שאך עצים  בודדים נותרו ממנה היום. הנרי זה, מומחה גדול היה בגידול אווזים ועיקר מומחיותו היתה בחיסכון במזון היקר שקיבלו. הוא היה מוציא את אווזיו למרעה בשעות הבוקר, וחוזר וכונס אותם בשעות הערב. כך יוצא היה שלמה לרעות את האווזים, תמיד עטוי במעיל הגנבים הכחול שלו ובידו ספר או שניים.

 

כשיצא שלמה למרעה ב"גבעת הדבורים" הקרובה, היה פורס את מעילו על העשב הירוק, ופורש לו לקריאה בספריו ומניח לאווזיו לשוטט ולגעגע עד הערב שאז היה מכנס את אווזיו ונוהג בהם ברעש וגעגוע ומשק כנפיים חזרה ללול. שלמה שמח על האפשרות להתבודד עם אווזיו וספריו וכולם הייו מרוצים מעבודתו.

 

יום אחד, בשלהי האביב, יצא שלמה כמנהגו לרעות את אווזיו, פרש את מעילו לרגלי עץ אלון שבמורד הגבעה, ומייד שקע בספריו בעוד אווזיו מהדסים להם בעשב הגבוה ומגעגעים כמנהג האווזים לכאן ולשם.

חלפו שעות והשמש קרבה לה לשקוע, ושלמה רתוק לספרו, ורק עם דמדומי הערב, הרים את עיניו סביב.

הגבעה שקטה הייתה, ורק קולות ילדים נשמעו מבית הילדים הקרוב, וקריאות הבוקרים המכנסים את הפרות לרפת נשמעו ממרחק. האווזים לא נראו וגם לא נשמעו. מבוהל קפץ שלמה וירד למרגלות הגבעה אל המעיין לחפש את אווזיו. משלא מצאם שם, עלה לראש הגבעה ומשם ירד למכוורת ואף  הרחיק לשטחי התירס הזרוע בעמק  - ואוזים אין, כאילו בלעה האדמה אותם.

באותה שעה יצאה קבוצה מילדי קבוצת כלנית או נורית (בעיני היו תמיד הקטנים שאין הבדל ביניהם) לטייל בגבעה עם שקיעה. מתחת לעץ האלון מצאו הילדים מעיל כחול ומוזר ועליו  ספרים  השייכים לספריה. ידועים היו ה"קטנים"  בחינוך הטוב שקיבלו, במשמעת וסדר, ולכן אספו הילדים את המעיל והספרים שמצאו ולקחו אותם לביתם, כממלאי מצווה גדולה.

 

בינתיים ירדה חשכה על הקיבוץ, ורק פנסים בודדים בקצה עמודי החשמל שליד הגדר האירו לשלמה את דרכו חזרה. כשהגיע לחדר והתיישב על המיטה. פניו עצובים ויגעים הביט בנעליו, ואז ואמר לי. "אני לא יודע איפה האווזים..."

"מה קרה?", שאלתי , אבל שלמה השתתק, פניו החווירו ולפתע זינק כנשוך נחש ויצא בריצה מהחדר והותיר אותי תמהה אף יותר.

לא ראינו את שלמה כל הערב וכל הלילה, ומאוד תמהנו על כך, באשר האווזים כולם חסו להם בהשקט ובשלווה כל אותו הלילה בלול של הנרי, אליו חזרו כהרגלם מידי יום עם שקיעה.

את שלמה מצאו עובדי המכוורת למחרת משוטט על הגבעה, דבריו היו מבולבלים וקטועים, ולאחר ימים אחדים, אספה אותו אמו ויותר לא ראינוהו.

 

מעיל הגנבים הכחול של שלמה היה נטוש באחד ממחסני בגדי הילדים, לשם הביאוהו הילדים הטובים, מקבוצת כלנית או נורית (שהיו ידועים במשמעת וסדר, ועל כן מאוד חביבים על המחנכים שלנו) ואף שימש כמה מליצנינו בפורים כתחפושת.

את האווזים אכלנו, כל חברי הקיבוץ בהדר וכבוד בפסח, והיה זה חידוש מרענן בתפריט החג בתקופת המחסור של שנות החמישים.

 

סיפורו של שלמה ומעיל הגנבים שלו התברר לי לאחר שנים, כפי ששמעתיו מוורוץ. שלמה אכן בא מ"שם". מכל משפחתו שרדו הוא ואמו. אחיו הגדול ששמר עליו כל אותה תקופה לא שרד את החופש וממש עם עלייתם לארץ נפטר מחוליו והותיר לשלמה רק את המעיל הכחול שלבש" שם".

 

גם כיום, ואני כבר אב לבנים וסב לנכדים, כשמזכירים בגאווה את תרומתנו הגדולה לקליטת "ילדי החוץ" אני נזכר בכולם:  במשה שידע לשיר בלדינו, וביוסי שהוריו דיברו אתו תורכית, ברחל שנעלמה יום אחד ועודה נערה בת כארבע עשרה עם בחור שבא ערב אחד לקחתה ולא חזרה עוד. במנחם היגוסלבי שאימו המגונדרת הביאה לו מתנות אסורות כמו מצלמת "בוקס", שמייד הוחרמה לטובת "חברת הילדים", ועוד רבים שבאו, חלקו עמנו לחם, מעון וכסות, אבל נשאו את סודם וכאבם איתם כשהלכו ממש כשם שבאו. אבל יותר מכולם אני תוהה מה קרה לשלמה, והאם עדיין הוא מבכה את מעיל הגנבים הכחול שלו.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: