מקרה גבולי / עמיחי נאוה

מקרה גבולי

עמיחי נאוה - גלעד ‏

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך יומן המזכיר: רמת שושנים, מרץ 2007

 

איור מאת יעקב גוטרמן

בשנת 1955-56 היו מספר עזיבות בקיבוצנו. כולן של חברים מרכזיים ומשפחות מקובלות בחברה. כחודש לאחר שנבחרתי למזכיר החלטתי לבדוק מה קרה בשנים אלה, וזאת לפני הדיונים אודות שינוי במבנה הקיבוץ שאנו מנהלים בימים אלה בהנחייתי. הערכתי שהבנת הסיבות לעזיבה זו תוכל להאיר מחדש בעיות שאולי החלו כבר בשנים אלה, ואת הדרכים הנאותות לטיפול בהן, כחלק ממהלכי "סיעור המוחות" שאנו מתכננים במזכירות. ישבתי איפה במרתף הארכיון ועיינתי בתיקים

 

להלן תיק אחד שמשך את תשומת לבי:

 

משפחת רוזמן: האב אלכסנדר חשמלאי, האם נורית, מחנכת בחברת הנוער וציירת מחוננת. שלושה ילדים. עזבו ב-1956 לאחר 3 חודשי חופשה מיוחדת "מסיבות משפחתיות", ללא הסבר נוסף.

בתוך התיק משכה את עיני מחברת כחולה עליה כותר וסמל קופת חולים:

ד"ר לוסטיג רוזנצוויג, פסיכולוג ופסיכאטר ילדים:

דו"ח טיפול בדניאל (דני):

נולד: 1945 בקיבוץ. טופל בספטמבר 1954:

 

תיאור המקרה: ילד בן תשע, מבנה גוף עדין אבל נורמאלי, התפתחות פיסית נורמאלית, התפתחות אינטלקט, מעל לממוצע, מנגן פסנתר, אינו מקובל בחברה. לדניאל אחות בכירה ענת (13) ואח צעיר, דוד (5).

החל מ-12.8 הורגש שינוי בהתנהגותו. בוכה מתוך שינה, (בכי ללא קול, בדמעות ואנחות בלבד) ב- 15.8 החל להרטיב בלילה, אך הפסיק לאחר כשבועיים. התנהגות מופנמת ואיננה אופיינית לחברת הילדים. הצעת ועדת החינוך - אשפוז זמני וטיפול תרופתי.

 

הערות המורה שלמה: דני ילד מוכשר, שקוע בעולמו, אינו מרוכז בשיעורים ומאוד מוזר בהתנהגותו. ניכרת הידרדרות מהירה בריכוז בלימודיו, אבל לא בהישגיו יחסית לממוצע הכיתה. נראה מוטרד ומתבודד בהפסקות.

 

הערות המטפלת מטילדה: דני מוציא אותי מהכלים בזה שהוא לא מסוגל למלא חובות בסיסיות כמו שטיפת רצפה, קיפול השמיכות והכל. בעצם אולי מסוגל אבל שקוע בעולם משלו ובכלל בכלל לא מעורב בחברה. בזמן האחרון מתנהג מאוד מוזר, כי עד היום לא ראיתי אותו בוכה בכלל. הוא עייף ואפילו לא הלך לשיעורי הפסנתר שהוא מאוד אוהב. בכלל הוא ילד מאוד משונה.

 

הזמנתי את דני לשיחה ביום 2 בספטמבר 1954:

לאחר בדיקה גופנית, שלא הראתה ממצא פרט לנפיחות באצבע זרת יד ימין, עייפות ותסמונת דיכאונית, הנראית גבולית וזמנית.

לאחר שיחת פתיחה לרכישת אמון הזמנתי אותו שנית למחרת, הגשתי לו עוגה ותה ורשמתי:

אני מצטט בזה את סיפורו (הערותיי בסוגריים):

 

"הכל התחיל ביום רביעי באותו שבוע, שהיה לי דווקא כיף בבוקר, כי חשבתי שיש לי שיעור פסנתר ושאוכל לנגן גם את החלק השלישי של החמישייה לפסנתר, דג השמך של שוברט, לפחות ההתחלה שלה. וגם התקדמתי בבניית משדר המורס שלי. אבל בצוהריים הייתה לי תורנות שטיפת רצפה כיתה עם מושיקו, שהוא בכלל בן אחד עשרה כבר, אבל נשאר כיתה. וידעתי שלא ייגמר טוב, כי תמיד כשאנחנו ביחד הוא אומר שננקה חצי-חצי הוא ינקה את החצי הקטן ואני את החצי הגדול, ואז אני מנקה את הכל כי אחרת הוא מכופף לי את האצבעות וזה לא טוב לפסנתר. ואז אני ניקיתי והוא התעסק עם האולר שלו בחוץ. ואז המטפלת מטילדה באה והסתכלה ועשתה לי את הזה שלה: (תדגים עלי). דני תופס בסנטרי (על אף הזקן שלי אני חש בלחץ אצבעותיו על מפתח הלסת), "ילד (הוא אומר) אתה ממש גו-עלי! (וכאן הוא מנער את ראשי), נמאס לי עד הנה (וכאן מעביר יד שמאל בכף יד פתוחה מעל למצחו כמדגים את גובה המאיסות), "אתה לא בסדר מאלף עד תף!" כי היא מצאה לכלוך על הפנלים בפינה. והיא אמרה לי רואים בדיוק איפה אתה ואיפה מושיקו ניקה מצוין! ולא חשוב שאני בכלל ניקיתי הכל. ובתור עונש נתנה לי לנקות גם את הביתשימוש הסמוך ואמרה לי לנקות טוב טוב לפנלים, ואז כשהיא הלכה מושיקו קם וצחק וכופף לי את הזרת חזק שצעקתי די, ואמר תנקה טוף טוף לפנלים והלך. ואז הייתי עצוב וראיתי בשעון השמש שלי, כי שעון ממש אני יקבל בבר המצווה, שבערך שתיים, והלכתי למקום שלי במתבן ששם אני יכול לקרוא ולחשוב לבד. (על מה למשל?), סתם סיפורים מצחיקים שאני צוחק ולא כועס, כי ממילא לשיעור פסנתר אין טעם ללכת כי האצבע כבר נפוחה וקלרה המורה לפסנתר תשאל מה קרה לך ביד ובסוף עוד מושיקו יקרקף אותי עם האולר כמו שהוא קרא בספר על וינאטו באש ובמים (תספר לי למשל).

 

אז באותו היום סיפרתי לעצמי איך תפסתי את האריה הנוראי שהפחיד את כל הקיבוץ, כי הוא ברח מגן חיות וישב לו על פרשת הדרכים שקוראים 'אם הדרך לקיבוץ', ואפילו הפלחים והמפקדים של הקיבוץ פחדו להתקרב. אז אמרתי שאני יוכל לצוד אותו בקלות, ולקחתי לי שק מהמחסן, וחבל ושקית של צימוקים. ואז התקרבתי לאריה ואמרתי לו: "תשמע כדאי לך בטובות אחרת יהיה לך רע" ואז הוא שאג קצת, ואז התקרבתי אליו וזרקתי לו לפה צימוקים מהשקית, וכשהוא פתח את הפה לשאוג נורא חזק, השחלתי את היד ימין שלי לתוך הפה שלו עמוק עד הזנב, ומשכתי לו את הזנב החוצה דרך הפה. ואז הוא רק בכה קצת ואפילו לא הייתי צריך להכניס אותו לשק כי כאב לו בטוסיק והוא הלך אחרי כמו כלבלב." (ואתה חושב שזה מציאותי?) מה פתאום! רק צחקתי לעצמי כי מה שהברון מינכאוזן יכול בשועלים וזאבים גם אני יכול באריות וזה משעשע. (צחוק קצר), וגם חשבתי שאולי אני לא בסדר, אבל בקוף- ריש- שין -תף אני אולי די בסדר וכבר הייתי קצת פחות עצוב.

 

ואז פתאום שמעתי קולות משונים מתחת למחבוא שלי במתבן וראיתי, אבל אסור לי לגלות.."

(המשך למחרת לאחר שהחלטתי כי נראה שפרט זה חשוב לדיאגנוזה)

 

"אבל אם אני אספר אולי אני אמות כי לא קרה כלום בעצם. (לאחר שהבטחתי לשמור בסוד ורכשתי את אמונו) זה היה הרשל הפלח שזיין את רובקה האישה של שמואל, המחנך שלי. אני יודע שהוא זיין כי ראיתי ממש את הכל , אפילו את השדיים והשחור שלה ושלו, אבל לא רציתי בכלל לראות והסתתרתי בשקט. ואז כשהיה שקט וחשבתי שהם הלכו קמתי לי ללכת אבל הם עוד היו שם אבל שכבו עם הבגדים והרשל, שהוא ממש ממש מפחיד כי יש לו מבט כחול בעיניים והוא נורא גדול וחזק, משך חבילת חציר מתחת למחבוא שלי ואני נפלתי למטה והוא תפס אותי בצווארון ואמר: "דניאל מה אתה עושה פה? "אז אמרתי לו שזה בכלל המחבוא שלי ולא ראיתי שומדבר, וכבר כאב לי נורא בצוואר כי הוא ככה הרים אותי באוויר. ואז הוא אמר: "לא קרה כלום, ואתה זוכר שלא קרה כלום" ואמרתי שרק קראתי בספר שלי במחבוא, והוא באמת מצא את הספר בתוך הקש, ואולי האמין לי.

 

כבר הייתי מאוד עצוב ודואג כי קרה לי מקרה דומה עם מושיקו, שראיתי אותו בטעות עם דוריתי הקטנה מכיתה אלף במקלט והוא הוריד לה את התחתונים וכל מיני דברים, וכשהוא ראה אותי הוא הוציא את האולר שהוא תמיד אתו ואמר: "לא קרה כלום ואם תגיד אני יקרקף אותך עם האולר הזה", אז כשאומרים שלא קרה כלום בעצם אומרים שקרה משהו מאוד לא בסדר אבל לא... כמה ימים אחרי זה, ביום העבודה שלי שזה ביום שלישי שלחו אותי לעבוד בזריעה בפלחה, שאני מאוד אוהב, אבל זה היה עם הרשל שהוא פלח, והייתי צריך להחזיק את היצול של הדריל גבוה כדי לרתום לטרקטור שזה הדי-פור הצהוב, והוא נסע אחורה עד ליצול, אבל פתאום הוא המשיך לנסוע אחורה נורא לאט, והרחתי את הסולר של הטרקטור והרגשתי בראש את החום של השרשרת, והדריל כבר נגע לי בגב ואז הוא עצר, ושוב נסע קדימה, וקפץ מהטרקטור וחיבר את היצול ואמר: "לא קרה כלום נכון דניאל, זה הברקסים קצת משופשפים והכל בסדר" אבל אני ממש חשבתי בטעות שאולי השרשת תדרוס אותי בטעות. אחרכך עבדנו בשדה, ואני עמדתי על הדריל מאחורה ושמרתי שלא יהיו גושים ואבנים שסותמים את המזרעה. ובהפסקה ישבנו ואכלנו תפוז והוא אמר שהשנה תהייה בטח גשומה כי יש ריח באוויר. כשחזרנו הוא הציע לי לעלות על הטרקטור ולנהוג. אני תמיד מאוד אוהב לנהוג את הדי פור, אבל הפעם לא יכולתי לשבת לו על הברכיים כי לא. אז אמרתי שאני יעמוד על הדריל.

 

לילה אחרי זה חשבתי שוב שאני ימות. (ספר מה קרה). כבר לא יכולתי לישון כי כשנרדמתי הרגשתי את הדריל בגב והרחתי סולר. ואז נפתחה הדלת וראיתי שנכנסה השומרת, אבל הפעם ראיתי שזו רובקה, האישה של שמואל המחנך שלי שהיא די גבוהה, והשדיים שלה היו מאוד לבנים אפילו שלא רציתי לראות. והיה לה סינור לבן והיא החזיקה סרט לבן ארוך ביד, ונכנסה לחדר הראשון שזה של הבנות ואחר כך לשני ששם הייתי בצד שמאל. ואז חשבתי שהיא אולי תחנוק אותי עם הסרט הלבן, ועשיתי עצמי ישן ולא יכולתי לזוז מרב פחד, כי היא עמדה כמה רגעים על-יד המיטה שלי ואז הלכה לה, וראיתי שהסרט בכלל היה השרוך של הסינור שנפתח לה והיא קשרה אותו כשיצאה, אבל שאלתי את עצמי למה היא לא קשרה אותו כשנכנסה לחדר הראשון, וממש חשבתי שבעצם היא תחנוק אותי ואז כבר לא ישנתי.

וזהו.

 

אז כשאני בוכה לי ככה בשקט אף אחד לא שומע, אני יודע שאחר כך אני אירדם וגם אם עשיתי קצת פיפי זה בגלל שפחדתי כי שמעתי צעדים בחלון ולא ידעתי מי זה. ובטח שלא העזתי ללכת לבית שימוש. ויצא לי."

 

פגישה אחרונה: 27. ספטמבר 1954: אין שינוי ממשי במצב, הילד משתמט משיעורים ובפעילות הכיתה ומבקש לנגן יותר. המורה לפסנתר תקבל אותו פעמיים בשבוע.

 

סיכום: מסקנותיי והערותיי נמסרו בשיחה אישית לרופא הקיבוץ ולמרכז הוועדה הפדגוגית בלבד, וכן התקיימה שיחה עם ההורים: (סיכומי השיחות ראה יומן הרופא)

 

המלצה: להרחיק את הילד לסביבה חדשה לתקופה מסוימת, עדיף עם כל המשפחה. אם לא יחול שיפור להתחיל בטיפול אנטי דיכאוני תרופתי.

חתימה: ד"ר לוסטיג רוזנצוויג 3 אוקטובר 1954.

 

המשפחה יצאה ל "חופשה מיוחדת מסיבות משפחתיות" שאושרה מייד על ידי ועדת חברה ולא חזרה לאחר תקופת החודשים שהוקצבו. האב התקבל לטכניון כמרצה לחשמל, האם מנהלת בית ספר. דניאל התקבל לכיתת מחוננים ונחשב לעילוי בנגינת פסנתר. נפל במלחמת ששת הימים בקרב בפיתחת רפיח. מושיקו נפל במלחמת יום כיפור וקיבל אות הצטיינות על גבורתו לאחר מותו.

לא מצאתי בארכיון הקיבוץ כל תיעוד נוסף עליו.

החלטתי שלמקרה זה אין כל קשר למבנה החברתי של הקיבוץ או תועלת לדיונים במהלכי השינוי וסיעור המוחות.

 

דוד ראובני- מזכיר. קיבוץ רמת השושנים מרץ 2007

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: