עולם תחתון

עולם תחתון
מאת: עמי דביר
איור מאת יעקב גוטרמן

יום אחד שינשין נפל אל תוך קדח באדמה וכמה שלא עמדנו סביב הבור שלו והתחננו אליו הוא סרב  לצאת. 

 

הנהג של מערבל הבטון ראה אותו מחליק פנימה ואנחנו היינו בטוחים שהוא גמר את המסלול הארצי שלו כיוון שעומק הקדח היה 12 מטר - בדיוק  כמו הגובה של מגדל התחמיץ ממנו התרסקה שושנה פ'.

חיים פיקולו - רכז הבנייה  - אמר לחברים שנקבצו באתר שהוא הזהיר את שינשין שלא יתרוצץ בין  הבורות אבל האיש ניסה להפריע ליציקה רק בגלל שלא קיבלו את דעתו שאסור לבנות את חדר האוכל על התל ואיך שכולם מכירים את שינשין הוא עקשן גדול ועכשיו אין לו לפיקולו כל ברירה והוא צריך לצקת לו על הראש ארבעה קוב בטון. 

 

הוא הסביר לנו שלמרבה הצער שינשין בחר ליפול דווקא אל תוך עמוד היסוד המרכזי של חדר האוכל - זה  שיוצא בדיוק מרכז רצפת אולם האכילה - בקיצור עמוד שאי אפשר בלעדיו.  החברים הסכימו שזה באמת לא משנה היכן יקברו את שינשין ואין טעם למוטט את כל האדמה שסביב הקדח רק בשביל שאפשר יהיה לטלטל את גופתו לבית העלמין. פה אדמה ושם אדמה והתולעים הם אותם התולעים. יעקב פ' סיפר שבאמריקה, תחת כל יסוד של גשר שוכב מישהו שהיה פעם משהו בעולם התחתון וממש לא ניתן לתאר שיקימו שם גשר מבלי להכניס לבטון מעט חומר אורגני אנושי. גם צמד הקולונלים חיזקו אותנו כשסיפרו איך בכפר שלהם באוקראינה נהגו לקבור את כל הגויים הנכבדים תחת רצפת הכנסייה.

 

וכל העת ההיא פיקולו המשיך לצקת בטון אל תוך הקדחים ואמר לנו שאסור לו להפסיק בשום אופן כי בכל רגע גושי אדמה עלולים להתמוטט אל תוך החור הפעור מבלי שמישהו ירגיש בזה ואחר כך היסוד יצא חלשלוש ולא יצליח לשאת עליו את חדר האוכל. 

פתאום בונק נזכר שהוא ראה בטלביזיה איך בעת שמחלצים אנשים מבין הריסות של בתים מפקד כוחות ההצלה מורה לדומם את המנועים מדי פעם בשביל שאפשר יהיה לשמוע לחישות של לכודים במידה ועדיין יש להם מה להשמיע וציווה על פיקולו להשתיק את האתר. 

בתחילה רכז הבניה סירב ואמר שהוא משוכנע שאם לשינשין עדיין נותר משהו חשוב להגיד לעולם הוא לוחש אותו ברגע זה ישר אל תוך האוזניים של אלוהים אבל כשבונק לחץ עליו ואמר שצריך לתת לכל אדם צ'אנס אחרון גם אם הוא מת, פיקולו נכנע ובכמה תנועות ידיים השתיק את הטירטורים של אתר הבנייה.

 

בונק הניח את אוזנו הזקנה על קדח הכלונס ולא שמע דבר וכשנעמד בשביל להורות על חידוש היציקות הגיע שוקי תוכי מבית החרושת מצויד באמצעים אלקטרונים, שילשל מיקרופון ורמקול לתחתית הקדח, חיבר את החוטים אל מערכת הכריזה לשעת חירום ובונק הכריז אל תוך המיקרופון שלו - "שינשין אם אתה חי תן סימן."

ואז כולנו שמענו את שינשין אומר בקול ברור שהתגלגל דרך הרמקול בכול רחבי הקיבוץ: "עכשיו כולכם יכולים לקפוץ לי על הזין - אני לא יוצא מכאן!" 

 

השתררה תדהמה עד שחיים פיקולו תפס את המיקרופון ואמר: נא לא להתרגש חברים ולא להיעלב הוא מדבר ככה רק  משום שהנפילה נתנה לו כמה מכות בשכל, ובונק שנעמד כמו תרנגול על ערימת עפר גבוהה ממש התחנן אליו - מה יש לך לחפש בתוך הכלונס הזה שינשין? אפילו את התחת אי אפשר לגרד שם מרוב שהמקום צר ועוד מעט אתה תשתגע מכל הקלסטרופוביה שמצטברת במקומות כאלה.

אבל שינשין השיב לו בקול בטוח – "אל תדאג לי בונק, טוב לי כאן יותר מאשר על פני האדמה והמקום שלי הרבה יותר רחב ממה שאתם מעלים בדעתכם".

הקטע הזה נשמע לנו מאד מוזר עד שהמהנדס שלנו סאנדו הגיע לאתר והסביר שהמקדח יוצר בתחתית הקדח מין התרחבות קטנה שנקראת "בצל" שתפקידה להבטיח שכלונס הבטון לא ישקע בקרקע ולכן אפשרי שעם קצת מאמץ שינשין בכל זאת יצליח לגרד לעצמו את התחת אבל על השתרעות בפישוט

איברים אין לו מה לחלום - בקושי הוא יכנס את גופו בתנוחה של עובר ורק אלוהים יודע איך הוא יצליח לחרבן שם.

 

אחרי הרבה הפצרות שינשין התרכך, הוריד טונים וביקש שנוריד לו תיק עזרה ראשונה עם קצת יוד כי הוא נשרט בדרך למטה ואם אפשר אז שיזרקו לו פנימה מימיה, פנס ,עיתון ושמיכת קוץ. בשביל ארוחת הערב הוא ביקש סנדביץ' קטן עם גבינה צהובה ונקניק. ובאמת הוא לא נזקק ליותר מזה כי  מכל הבחינות הוא היה יותר קשוח מנזיר בודהיסטי. 

 

בינתיים פיקולו מצא בחצר של מחסן ההשקיה צינור ישן מברזל שהיה בקוטר הנכון ותקע אותו בקדח בכדי שהאדמה לא תתמוטט פנימה. הוא אמר לנו שהצינור מאפשר לו לדחות את היציקה אבל שנדע שבלי לצקת את הכלונס של שינשין אי אפשר יהיה להמשיך את עבודות השלד ומצדו שיפסיקו את בניית חדר האוכל ולא אכפת לו שנמשיך לאכול בצריף הישן. 

ומנולו שעזר לו עם הצינור הבטיח שאין מה לדאוג ותוך שבוע שבועיים שינשין יתחנן שנוציא אותו -  עכשיו הוא מרגיש כמו זבוב שנלכד בתוך צנצנת של ריבה - בהתחלה זה נחמד ומדליק אבל אחרי כמה זמן רוצים לעוף החוצה כי אי אפשר יותר עם המחנק של הקופסא וכל הריבה המתוקה הזאת מסביב.

 

בערב הזמין אותנו בונק להגיע לשיחת קיבוץ דחופה בה נדרשנו להחליט מה עושים עם הבור של שינשין. סאנדו המהנדס אמר שמצא דרך כיצד אפשר לוותר על הכלונס ולהשאירו בתור ארובת איוורור בלבד.

ורחל ש' קפצה כעוסה - אנחנו לא נסכים שצינור הברזל ימשיך להזדקר לנו באמצע אולם האכילה כמו איזה איבר זכרות מכוער.

פויו המסגר הציע שהוא יחתוך את הצינור בגובה של שישים סנטימטר מהרצפה - ובאלכסון בשביל שאיזה טמבל לא יניח את המגש שלו על הארובה של שינשין ויחנוק אותו למוות ואם נרצה להסתיר את הארובה- תמיד נוכל למקם מעליה שולחן אכילה כך שהיא לא תפריע לאף אחד.

ורק פלורטה נימציאנו לא ויתרה ואמרה - הארובה כן תפריע, ובמיוחד בפורים כשנרצה לרקוד ואז מישהו עוד ישבור רגל בגללה.

רגע לפני שהנושא נסגר קמה אאידה פיירזינגר והתנבאה – "אסור לשכוח ששינשין הוא ארכיאולוג חובב ואני אומרת לכם שהאיש הזה יחפור תחתינו כמו חולד עיקש עד שכולנו ניפול פנימה ונצטרף אליו לקבר".

ואחרי כל הדברים האלה בונק סיכם ואמר שכבר מחר הוא יתקין בקצה הארובה גלגלת וסביבה רשת עם מנעול כך שרק לאקונומית תהיה גישה אל הפתח ואף אחד לא יוכל להוריד לשינשין טוריה ואף אחד לא יוכל להעלות החוצה את האדמה שהוא יחפור.                                                              

 

עכשיו כבר כולנו שחזרנו ונזכרנו שבשיחת הקיבוץ בה היה עלינו לאשר את מיקומו של חדר האוכל שינשין התנגד לבנייה בראש הגבעה וטען שהגבעה שלנו הינה תל קדום שנערם על העיר המקראית "באר" שהוקמה בתקופה בה שלטו בעמק שלנו מלכים מצריים מבית תלמי. הוא סיפר שהעיר שעל גבה אנו יושבים השתבחה במטעי התמרים שהקיפוה מכל עבר, מרחצאות משוכללים ובבית כנסת גדול ומפואר שבנו בה החשמונאים אחרי שיוחנן הורקנוס השתלט עליה בשנת 107 לפנה"ס. אלא שצמד הקולונלים מיהרו לבטל את הגרסה ההיסטורית שלו ואמרו ש"באר" אינה נזכרת במקרא כעיר אלא כסתם באר. הם הבטיחו לנו שבאר היא באר רק במובן שבו גמל הוא גמל ואבן היא אבן  ושהמקום "באר" היה באר מים שיוחנן הורקנוס  אסף סביבה את לוחמיו בטרם עלה על סקיטופוליס ורק משום כך היא מוזכרת במקורות ובזאת הסתיים חלקה הצנוע בהיסטוריה. עובדה שאף ארכיאולוג רציני עדיין לא העלה בדעתו שהתל שלנו שווה חפירה ושמוטב לכולנו שכך זה יישאר. 

שינשין הזכיר לנו שעל פי חוק הארכיאולוגיה אסור לנו לחפור במקום בו טמונות עתיקות ושהוא מקווה שלא עולה בדעתו של אף אחד להפר את החוק. אחר כך הוא עזב את השיחה בכעס ואנחנו הצבענו לבנות את חדר האוכל בראש התל.                                                                       

 

המשכנו לבנות את חדר האוכל מעל הראש של שינשין ודבר קיומו במחילה הפך לשגרה.

האקונומית הורידה לו מצרכים באמצעות חבל  והדלי תמיד עלה ריק כי שינשין לא יצר כלום אפילו לא פסולת. בימים הראשונים זה הפליא אותנו ופלורטה לחצה שישאלו אותו אם יש לו עצירות או שהוא מבוסס בתוך הטינופת שלו כי מה שזה לא יהיה זה לא מריח טוב ובסוף כולנו עוד נחטוף דיזינטריה. ובאמצע ארוחת הבוקר בונק נטל את המיקרופון ושאל: "היכן אתה מחרבן לכל הרוחות מיסטר שינשין?" וכולנו שמענו את קולו של שינשין  מהדהד במערכת הכריזה: "תהיו בטוחים שאני מכסה  את החרא שלי בחצי מטר אדמה". 

ובונק השיב לו: "זה לא יכול להיות שאתה חופר שם כי אין לך טוריה ואין לך לאן להוציא את האדמה החפורה". 

שינשין השיב: "תתפלא אבל כשנפלתי פנימה אחזתי ביד טוריה והיא נפלה אחרי. את האדמה שאני חופר אני משיט בתוך נחל תת קרקעי שגיליתי כאן".

"כמה כבר חפרת?" שאל בונק מודאג.

"מעט מאד", הרגיע אותו שינשין, "לא יותר משלושה דליים ליום כי חסר פה חמצן. וחוץ מזה עלי לפעול מתוך סבלנות וזהירות מרובה בגלל כל הממצאים העדינים שקופצים לי אל תוך הידיים". אנחנו נרגענו אחרי השיחה ההיא ורק אאידה פיירזינגר המשיכה להתנבא שזה לא ייגמר טוב . 

 

ארבעים ימים אחרי ששינשין נפל לבור פלורטה נימציאנו הלכה אל בונק לידע אותו שנגמרו לו ימי החופשה וכעת הוא מצוי על תקן של פרזיט שלא מרוויח אפילו את הסנדביצ'ים שלו. בארוחת הערב קרא בונק אל שינשין ואמר לו בכל התקיפות שהצליח לגייס: "תעלה מייד שינשין כי נגמרו לך השבתות ומעכשיו אתה כבר לא מפרנס את עצמך. אי לכך אני מכריז על סיום עונת החפירה שלך".

כולם הניחו את כלי האוכל והמתינו דרוכים לשמוע את  שינשין מכריז שוב שכולנו יכולים לקפוץ לו  מה שיחייב נקיטת פעולה תקיפה מצד המוסדות אבל הוא הפתיע ואמר – "אם הבעיה היא פרנסה אז אני מעלה לך דלי מלא מטבעות זהב. עד שנפלתי לבור הקפדתי להעביר לרשות העתיקות את כל מה שמצאתי אבל אם הם מתעקשים שאין כאן עיר - אז אין כאן מטבעות ואין כאן צלמיות ואין כדים ואין רצפת פסיפס".

למען האמת עד אז אף אחד לא האמין ששינשין באמת מצא עיר תחת חדר האוכל וגם אחר כך הקולונלים הבטיחו לנו שהוא סתם מבלף ובכל זאת התאספנו למחרת סביב הארובה שלו ולתדהמתנו בונק העלה ממעמקי הבור דלי מלא מטבעות של כסף וזהב. אברהם צ'צ'יק שכיהן כגזבר קרא בהתלהבות -  תנו למטורף לחפור בכל המרץ - הוא הענף הכי ריווחי בקיבוץ.

 

מאותו יום שינשין נהג להעלות בכל יום שישי כמה פריטים בדלי וכולם היו נאספים סביב הארובה שלו לחזות בעתיקות המופלאות שכמותן לא נראו אצלנו. אבל על דבר אחד הוא עדיין התעקש - הוא לא הסכים לדווח על היקף החפירה שלו וכמה שלא התחננו אליו שירשה שנוריד אליו מסרטה הוא סרב.

אחרי שנתיים הסתיימה בניית חדר האוכל וסביב הארובה של שינשין בנו עציץ יפה שעשה את חדר האוכל קצת מיוחד ואפילו פלורטה כבר לא התלוננה שהארובה מפריעה לריקודים והצגות. בפסח שיתפו אותו בהקראת ההגדה ומתוך הבור שלו הוא קרא את הקטע: "היום אתם יוצאים בחודש האביב".

 

וכך חלפו השנים ואף אחד לא עשה את החשבון של החפירה שלו עד שיום אחד אחרי אחת עשרה שנות חפירה לוצ'יו וסאנדו שישבו בארוחת הבוקר סמוך לארובה של שינשין  נזכרו שתחת העציץ שלצידם טמון איש חי ולוצ'יו שאל את סאנדו כמה לדעתו ששינשין כבר הספיק לחפור?

סאנדו נהפך מהורהר - למען האמת אף פעם לא נתתי דעתי לכך.  לפי שלושה דליים ביום יוצא שהוא חופר בכל חודש קוב של אדמה  ומכאן שהוא הספיק לחפור מאה ושלושים קוב שזה כמו אולם בשטח של יותר מארבעים מטר רבוע ובגובה של שלושה מטר.

ולוצ'יו היקשה - ואם הוא התרגל לחוסר חמצן ועבר לעבוד  בקצב כפול? גם שישה דליים ליום זה מעט מאד בשביל אדם שאין לו משהו אחר לעשות. ואם הוא חופר עשרה דליים ביום?

ואז ירד למהנדס שלנו האסימון והוא תפס את המיקרופון שעל הארובה ואמר לשינשין – "שמע בחור אתה  צריך להפסיק מייד לחפור כי חדר האוכל עלול להתמוטט אל תוך החפירה שלך".

עברה דקה של שקט מתוח ולאחריה התמלא חדר האוכל בצחוק פרוע ומלא סיפוק של איש מערות -  "שייפול חדר האוכל, הזהרתי אתכם שלא לבנות אותו בראש התל".

 

בונק כינס את שיחת הקיבוץ לדון בהתפתחות ואברהם צ'צ'יק הגיזבר קם ואמר שהפניקה מוגזמת.  מהנדסים תמיד חוששים, זה טבעם וטוב שכך, אבל לנו אסור למנוע משינשין לחפור כי בלי ענף העתיקות אנחנו לא גומרים את החודש.

הקולונלים לא היו מוכנים לוותר ואמרו שביטחון הציבור מחייב אותם להוציא את החוליגן הזה מהחפירה שלו ואם יש צורך הם לא יהססו לזרוק פנימה רימוני הלם. בלית ברירה הצבענו בעד הרימונים והקולונלים התחילו להלום בו בלילות. הרימונים לא הכניעו את שינשין והם ניסו להציף אותו במים דרך הארובה כמו שעשו לעכברים שנברו במתחם שלהם אבל הנחל התת קרקעי ניקז את המים בקלות. בסוף כשהוא סירב להיכנע הם סתמו לו את פתח הארובה למשך שלוש שעות ואחר כך ליממה שלמה אבל גם אז הוא לא נכנע ומנולו הסביר לנו שאחרי כל כך הרבה שעות זה לא רק שהעיניים שלו הסתגלו לאפילה - גם הריאות שלו התרגלו לעבוד בלי אויר והוא יכול לחיות בכל סביבה שיכפו עליו בדיוק כמו ג'וק שמצליח לשרוד במערכת ביוב מצחינה. הקולונלים כבר התכוונו לעבור לגז חרדל אלא שבדיוק אז נפל עלינו פסח והם הסכימו לדחות את הביצוע עד לאחר ליל הסדר. 

 

לסדר פסח הגיעו חמש מאות אורחים שמילאו כל מרצפת פנויה באולם האכילה. באמצע הטכס - בדיוק  כשגולצ'ין קרא: "זכור את אשר עשה עמלק!" - התחילה הרצפה לנוע. בתחילה נדמה היה שמתחוללת רעידת אדמה אבל כשהחלק הצפוני של האולם - היכן שעמדה הבמה - התחיל לשקוע וכל השולחנות עם  הכיסאות והעופות והאורחים התחילו לגלוש כבר היה ברור שאנחנו נשפכים ישר אל תוך החפירה של שינשין. בעומק של שלושה מטר נעצרה הנפילה של החלק הצפוני והרצפה התבקעה סופית בזוית של מגלשת מים. היו לנו כמה פצועים באותו יום אבל שינשין יצא ללא פגע כי החפירה שלו כבר הגיעה אל מחוץ לחדר האוכל. 

 

מצאנו אותו חיוור ורזה, כמעט עיוור. הוא הוביל אותנו אל העיר התחתית שכללה בית כנסת בעל רצפת פסיפס מרהיבה, תיאטרון יווני ושלושה בתי מידות. וכשבונק לחץ עליו שיגיד משהו לאומה הוא אמר: זהו זה סיימתי את עונת החפירות שלי ומצדי אתם יכולים לצלם את הממצאים, לכסות על הכל, ולהקים את חדר האוכל מחדש.


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: