הנקמה של קובל'ה / עמי דביר

הנקמה של קובל'ה 

עמי דביר 

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן 

 

 

כשהיינו בני שש הגיע דוד בומה לקיבוץ. הוא היה הדוד של קובל'ה ובא מברזיל לבקר את האח שלו בונק. בונק היה אז המזכיר של הקיבוץ הכי עני בעמק ולדוד בומה שבחר באופציה דרום אמריקאית כבר היה בית חרושת לטקסטיל. בונק פחד שבומה יביא לו במתנה את חצי בית החרושת וכתב לו מראש שלא יגזים עם המתנות, כי אנחנו מקפידים מאוד בענייני שוויון, וזה יגרום לו אי נעימות רבה.

איור מאת יעקב גוטרמן

דוד בומה הביא לבונק וראומה אשתו, שוקולדים שכמותם עוד לא נראו בארץ, ולצדם שתי מערכות של סדיני משי, ותריסר חולצות ומכנסים. לקובל'ה הקטן הוא הביא 3 חליפות בגדים - אחת מהן בגדי מלח לבנים - קומפלט, כולל הכובע וכל השרוכים.

בונק ניסה להחזיר את הכל, אבל בומה נעלב ובונק אפילו אמר: "אני לא יכול להרשות לעצמי שהילד יצא לחצר בבגדי מלח, אנחנו נמות מבושה".

 

בסוף הוא הניח הכל בבוידעם פרט לחולצה אחת שהילד כבר הספיק לראות ולרצות. החולצה ההיא הייתה בצבע ירוק ועליה מודפס ג'ונגל שלם, עם עצי קוקוס וים, ואנשים, משחקים במטקות. אף אחד מאתנו עדיין לא ראה חולצה כזאת, אפילו לא בתמונה או בסרט, הדבקנו לה את הכינוי - החולצה מהונולולו.

 

ביום שישי קובל'ה כבר התרוצץ על המדשאה המרכזית עטוי בחולצה מהונולולו, הוא העביר את השבת בנעימים נפוח מגאווה, אבל ביום ראשון שפרה המטפלת הקבועה חזרה לעבודה ודבר ראשון היא קראה לקובל'ה וביד היא החזיקה את החולצה מהונולולו ואמרה: "ראיתי אותך קובל'ה מתרוצץ כל השבת בחולצה הזאת".

 

הוא הצביע על האנשים ששיחקו במטקות על החולצה שלו ואמר לה: "תראי שפרה איזה יופי". היא אמרה לו: "נכון החולצה מאוד יפה, ובגלל זה כל הילדים רוצים ללבוש אותה. אז בשביל שכולם יהיו שווים, היא תהיה של כולם". קובל'ה ניסה להתנגד: "אבל שפרה, זו מתנה של דוד בומה והוא לא הדוד שלהם". היא אמרה לו: "איפה אנחנו חיים קובל'ה? בקיבוץ! וכבר דיברנו על כך שבקיבוץ אין רכוש פרטי ומתחלקים בכל דבר. ילד שלא יודע להתחלק עם החברים שלו כשהוא קטן, לא ידע להתחלק עמם גם כשיהיה גדול".

 

קובל'ה עוד ניסה להציל משהו מהעסקה והציע שהוא יגיד מי ילבש את החולצה בכל יום, אבל שפרה אמרה לו: "אנחנו נזרוק עתה את החולצה לכביסה, מחר היא תחזור אלינו בשק ומי שיתפוס אותה ראשונה הוא זה שילבש". אחר כך היא אספה את כל הילדים ואמרה להם שהחולצה מהונולולו היא של כולם, ומי שתופס אותה ראשון הוא שלובש.

 

קובל'ה לא השלים עם רוע הגזירה. למחרת בצוהריים, הוא ארב לעגלה של דבי שחילק את הכביסה לבתי הילדים. דבי עצר את הסוסה והעלה אותו על שקי הכביסה. כשעמדו ליד בית הילדים שלנו ודבי העמיס את השק על הגב, קובל'ה אחז בשק מלמטה ואיך שהשק ירד מן השכם לרצפה, קובל'ה נצמד לפתחו ושלה את החולצה מהונולולו.

 

אחר הצוהריים שפרה הבחינה שקובל'ה לובש שוב את החולצה, ולמחרת בשיחת הבוקר היא אמרה לנו שלא נוותר לקובל'ה כי זכותנו ללבוש את החולצה. בתחילה הנחנו לו, כי חוש הצדק הטבעי שלנו אמר שהיא שלו, אבל שפרה לחצה עלינו שלא נוותר לו, כי זה לטובתו, אחרת הוא לא יוכל להיות חבר קיבוץ ויצטרך לעזוב, ואנחנו התחלנו להתמודד אתו על שק הכביסה. קובל'ה התחכם והיה מוציא את החולצה מהשק בעודה בעגלה של דבי, אבל אנו לא נכנענו לו וליווינו אותו אל העגלה ושם רבנו אתו. בסוף קובל'ה התרגז, חפר קבר בחצר וטמן בו את החולצה. סיפרנו לשפרה המטפלת, והיא אמרה שיותר טוב לחולצה שתישאר בקבר, כי היו יותר מדי מריבות בגללה. אף אחד לא ניסה להוציא אותה משם, גם לא קובל'ה אך הוא לא שכח.

 

אחרי הצבא קובל'ה עשה טיול בדרום אמריקה ועצר אצל הדוד בומה בברזיל. לדוד לא היו ילדים משלו, והוא הציע לקובל'ה לעזור לו בית החרושת לטקסטיל. אחרי שלוש שנים קובל'ה נהיה המנכ"ל, ואחרי עוד שנתיים הדוד מת והוריש לקובל'ה את בית החרושת ואת האחוזה שלו שהייתה יותר גדולה מהקיבוץ.

 

באביב של שנת 1973 חגגנו 25 שנים לעליית הקיבוץ על הקרקע והוצאנו עלון חגיגי. באותו עלון סיפרו החברים על החלומות הכמוסים שלהם, חלומות שהם נאלצו לגנוז במקומות הכי שכוחים במוח, כיון שהחליטו להיות חלוצים בעמק הקשה שלנו.

ההורים של קובל'ה שלחו לו את העלון והוא קרא בו על החלום של שפרה המטפלת.

 

שיפרה כתבה בעלון שבשנים האחרונות מאז שהיא חיה לבד, היא התמכרה לשיריהם של פרנק סינטרה ואיב מונטאן. היא כתבה איך בכל נסיעה שלה לתל-אביב היא נכנסת לחנות תקליטים ומאזינה לתקליטים שלהם, אבל אין לה כסף לקנות תקליטים. היא כתבה בעלון שהיא הפכה ל"נרקומנית של השירים" של סינטרה ומונטאן. היא מאזינה לרדיו בציפייה שישמיעו את השירים שלהם. אם היה לה פטיפון ואוסף תקליטים, היא הייתה יושבת כל ערב בכורסה ומקשיבה לשני המופלאים שלה, מכוונת אותם לפי מצב הרוח, כי יש להם שיר לכל רגש ולכל סנטימנט.

 

אחרי חודשיים הגיעה אל חדר הדואר שלנו חבילה מאת קובל'ה אל שפרה. בתוך החבילה היה פטיפון ושמונים תקליטים, כולם של סינטרה ומונטאן, והרבה מביניהם היו הקלטות נדירות, שלא ניתן היה למצוא בחנויות בארץ. אל החבילה, קובל'ה צירף מכתב ובו כתב לה איך היה לו קשה לקרוא בעלון שהמטפלת שלו חולמת על סינטרה ומונאטן ולא יכולה לשמוע אותם כשמתחשק לה. שפרה כתבה לו לברזיל כיצד הופתעה מהמתנה שלו. וכמה מרגש לדעת שהוא לא שכח אותה והנה הוכחה ששווה להשקיע בחינוך.

 

אחרי חודש בערך, כששפרה התרגלה לתקליטים שלה והייתה שומעת אותם בכל יום במשך 3 שעות לפחות, קובל'ה השיב לה במכתב. הוא כתב לה שאכן שווה להשקיע בחינוך, והוא לא יכול לשכוח את הדברים שהחדירה בו כשהיה זאטוט, וביחוד את העניין הזה של לדעת להתחלק עם החברים. משום כך הוא מצפה שהיא תחלק את התקליטים שלה בין כולם. הוא הרהר בעניין ומצא שהכי טוב יהיה אם בכל יום שישי היא תמסור את אחד מתקליטיה לאחד החברים.

 

היא כתבה לו בחזרה שכמה דברים השתנו בקיבוץ מאז שהוא עזב, וכיום נהוג שהחברים מחזיקים בביתם מעט רכוש פרטי. לא הכל מותר, המכונית והטלוויזיה הם עדיין מחוץ לתחום, אבל התקליטים בהחלט. אבל קובל'ה לא היה מוכן לוותר, הוא כתב להורים שלו מכתב אליו צורף דף אותו ביקש שיפרסמו בעלון הקיבוץ. על הדף הוא כתב כך: "שפרה הייתה המטפלת שלי בגן הילדים, והיא לימדה אותי שצריך להתחלק ברכוש שווה בשווה, וביחוד בנוגע למתנות. לכן כששמעתי שהתקליטים בארץ מאוד יקרים, שלחתי לה אוסף של שמונים תקליטים, וכעת אני סומך עליה שהיא תחלק אותם בין כל החברים, תקליט אחד לכל משפחה, בכל יום שישי תוכלו לפנות אליה והיא תתן לכם תקליט".

 

בכל יום שישי היו החברים מקישים על דלתה של שפרה ותובעים את המגיע להם ומפשפשים בין תקליטה לבחור להם את אחד מתקליטיה האהובים. שפרה ניסתה להיות חזקה, אבל עם כל תקליט שמסרה היא חשה כאילו חתכו איבר מגופה.

 

עד שיום שישי אחד היא חשה שהיא לא יכולה לשאת יותר. סגרה את הדלת בפרצוף נטלה פטיש וניפצה את מה שנותר מן האוסף. קראו לה לישיבת המזכירות והיא הביאה את התקליטים המנופצים ופיזרה אותם על שולחן המזכירות.

 

בונק ממש התחנן אליה מרוב שרצה "להבין": "רק תגידי לי שפרה, מה יצא לך מזה שניפצת אותם?"

 

היא אמרה לו: " לא יצא לי כלום. נמאס לי להתחלק". אחר כך היא אספה את השברים וקברה אותם בגינה.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: