מלך הקסטות / מאת עמי דביר



מלך הקסטות
מאת עמי דביר
איור מאת יעקב גוטרמן

על ההתחלה, ברגע שחברת הנוער שלנו נשפכה מהמשאית של רבי, ראומה כבר הבחינה שיש משהו בחיים אלגריסי. היא לא ידעה מה בדיוק, אבל בערב, כשעברה עם מאיר ב' על רשימת הטירונים היא ציינה בפניו שיש הרבה עצב בעיניים של חיים, הנער היפה עם הגיטרה, ומתוך אותו עצב מנצנצת גם הרבה נחישות. ומאיר שהספיק לעבור על התיקים האישיים שלהם אמר לה, "זה לא פלא שהעיניים שלו כאלה עצובות, אימא שלו נפטרה כשילדה אותו, ואבא שלו יושב בכלא על אלימות אחרי שהכה קשה סוחר בשוק והוציא לו עין. ריב על דוכנים, והכול לעיני הילד. בגלל זה שלחו את חיים אלינו."

ראומה בטחה בחינוך, ובייחוד האמינה בסובלימציה, ובכוחה של המילה הכתובה. היא אמרה למאיר: "הארץ הנחמדה שלנו מתמלאת באלימות מידי אנשים בעלי חינוך לקוי ואנחנו נבחרנו לעמוד בפרץ. כבר ממחר אני מתחילה להקנות להם כלים לסובלימציה.  אני אתן להם שיעור ראשון בספרות ונראה איך הם מעכלים את השירה העברית."

מאיר ב' יעץ  לה להאכיל אותם בכפית קטנה, ולא לדחוף להם את כל המצקת לצלחת כי אף על פי שהם כבר בכיתה ט' כמעט בטוח שאחדים מהם לא זכו מעולם לנתח שיר טוב.

וראומה אמרה, "אני אגיש להם מחר את השיר הכי קצר, והכי טוב שאני מכירה - 13 מילים בדיוק."

מאיר ב' לא האמין שיש שיר עברי כזה וראומה הכריזה: "הליכה לקיסריה."

 "קיסריה?"

"אלי, אלי, שלא יגמר לעולם והנה כבר עבר חצי מהשיר."

 "אה.." נזכר מאיר וזמזם את השיר תוך שהוא סופר את המילים, "נכון, 13." הוא הרהר רגע והפך במילות השיר, אחר כך אמר, "צריך הרבה אומץ בשביל להחליט לסיים שיר אחרי 13 מילים בלבד." 

 "חנה סנש הייתה אישה אמיצה מאד." אמרה ראומה.

 

                                                                                              

 למחרת ראומה כתבה על הלוח השחור של חברת-הנוער:  "אלי, שלא יגמר לעולם, החול והים,  רשרוש של המים,  ברק השמים, תפילת האדם.    חנה סנש."   כשהסתובבה אל הכיתה היא אמרה, "זה ההבדל בין שיר  לסיפור, או אם תרצו בין פואטיקה לפרוזה - בשיר אפשר להביע סיפור חיים שלם בשלוש עשרה מילים בלבד. "

אחר-כך היא סיפרה לנערים על חנה סנש, איך הגיעה לקיבוץ מהונגריה בגיל שמונה עשרה, וכעבור ארבע שנים חזרה לשם בכדי לנסות ולהציל יהודים שנותרו מאחור. וכשסיימה את הסיפור היא אמרה להם, "ועכשיו נערים, כשאנחנו יודעים את הרקע של חנה סנש, אנחנו כבר יכולים לנסות ולהבין מה רצתה להגיד לנו המשוררת שבה. מי חושב שהוא יודע?" אף אחד לא הצביע, כי זה היה השיעור הראשון שלהם בקיבוץ והם פחדו לעשות מעצמם צחוק.    ראומה אמרה, "מדוע חנה מבקשת מאלוהים שהרגע הקסום הזה לא יגמר לעולם? תתארו לכם את האישה הצעירה הזאת כשהיא הולכת על חוף הים בין הקיבוץ שלה, שדות-ים, לקיסריה. היא חשה את מגע החול בכפות הרגליים היחפות, רואה את מרחבי הים הכחול המתמזג עם השמיים הבהירים, שומעת את המיית הגלים הנפלאה, ויודעת שעוד מעט כל זה יגמר והיא תצנח מתוך שמים אפורים אל ארץ אויב. היא כבר חשה במעמקי ליבה שאלה הם ימי העונג האחרונים שלה ומנסה לחרוט את אותו רגע קסום. שוב לא תראה את מרחבי הים הכחול, ושוב לא תדרוך יחפה על החול, וכל מה שיישאר לה, זה רק אותו זיכרון קצר ונפלא."  ואז חיים אלגריסי הצביע ואמר: "המורה, אני כבר רואה שאם אני ארצה  פעם לכתוב שיר תהיה לי בעיה גדולה."

ראומה שאלה מדוע, וחיים אמר לה, "כי הווזווזים, אפילו אם הם הולכים למות בגיל עשרים ושלוש, תמיד יוצא להם שהספיקו ללכת לאיזה טיול על חוף הים וחשבו את כל המחשבות היפות האלה. את יודעת המורה - חושבים על הים, על השמים, ואיך החול כל-כך רך; אבל אצלנו בשכונת שפירא לאף אחד אין זמן לחשוב על הדברים האלה. מי משלנו יוצא לטיולים על החוף? בבוקר הולכים לשוק, לעזור לאבא בעבודה." 

ראומה זכרה כל הזמן שהמורה שלה בסמינר למורים של "עליית הנוער" הייתה אומרת להם, "לא כל-כך חשוב מה בדיוק תלמדו אותם, רק דבר אחד חשוב באמת, והוא - לעודד את הנערים האלה בכל הזדמנות שאפשר." משום כך היא אמרה לחיים אלגריסי, "יוצא מן הכלל חיים, אלה הם החומרים של הילדות שלך ומותר לך להשתמש בהם בלי להתבייש. דוכני שוק הכרמל טובים לשירה בדיוק כמו החולות של קיסריה." 

 

                                                       

ראומה אף פעם לא שכחה לתת לתלמידיה החדשים שיעורי בית. הם התבקשו להביא לפעם הבאה שיר קצר שיביע את תחושותיהם לגבי חוויה שעברו. היא אמרה להם שזה יכול להיות כל דבר שעולה בדעתם, העיקר שיהיה אמיתי. רק חיים אלגריסי, ועוד שלושה נערים הגיעו לכיתה עם משהו ביד. כשראומה שאלה מי מוכן להציג את השיר שלו - רק חיים הרים יד. היא קראה לו ללוח והוא אמר לה, "המורה, כתבתי שלוש-עשרה מילים, בדיוק כמו חנה סנש." הוא נטל את הגיר וכתב:

  "לך מפה, לא רוצה,  תן לו בוקס לבית-חולים,  משטרה מה עשה?  בבית-סוהר ישב.    חיים אלגריסי."

ראומה אמרה: "יופי חיים! לזה קוראים תמצות. ספר לנו בבקשה על החוויה שמאחורי השיר."

חיים אלגריסי סיפר לכיתה: "בבוקר, לפני הלימודים, אני ואבא באנו לשוק הכרמל וראינו ששוב פעם הפרסי המניאק שם את הדוכן שלו במקום שלנו. אבא שלי כבר הזהיר אותו כמה פעמים שהוא ישבור לו את השיניים, אבל הפרסי היה איש גדול וחשב שהוא עבאדעי ולא ידע שכמה שאבא שלי קטן, הוא היה אלוף מרקש בבוקס. אז אבא שלי אמר יפה לפרסי: "לך מפה!" והפרסי אמר לאבא: "לא רוצה!" ואז אני אמרתי לאבא: "תן לו איזה בוקס שישלח אותו לבית-חולים!" ואני לא יודע למה, פתאום אבא שלי החליט שפעם אחת מגיע לי שהוא ישמע בקולי - ושם לפרסי בוקס בעין. מייד נהייה בלגן ובאה המשטרה והכניסה את אבא שלי לבית-סוהר."

אחר כך הוא אמר לראומה: "גם חיברתי לשיר מנגינה." והוא הוציא את הגיטרה מתחת למיטה שלו וניגן  לכיתה. וכשהוא סיים, כולם מחאו כפיים וראומה אמרה לו, "יופי חיים, תמשיך ככה, ואם תתמיד, יתכן שיום אחד השירים שלך יהיו לא פחות מפורסמים משל חנה סנש."

 

                                                          

באמצע כיתה י"א זרקו את אלגריסי מחברת הנוער. דובון אלקסלסי התערב אתו על אוסף הקלפים שלו שבשעה תשע בערב הוא נוסע עירום על אופניים - ממגורי חברת-נוער ועד חדר האוכל ובחזרה. דובון לא עשה חשבון, ואלגריסי שלא יכול היה להשלים עם ההפסד כי היה לו באוסף את גדעון טיש, ורובי יאנג שהיו כדורגלנים מאד נדירים, עשה ניסיון להחזיר לעצמו את האוסף והתערב עם דובון שהוא תופס את השדיים של אחת הבנות מתחת לחזייה. דובון לא היה פראייר והוא הסכים להתערבות בתנאי שהוא יהיה נוכח באירוע, ובתנאי שזו תהייה מתוקה ועקנין, כי היא הייתה הכי קשה להשגה, והיו לה את השדיים הכי גדולים בחברת הנוער, ורק עליה הם הזו בהקיץ. בשבת בצהריים כשמתוקה קראה ספר על הדשא, חיים אלגריסי גייס את החברים שלו. משה חי נעמד עבורו על הברכיים, ויוסף אוקנינה דחף אותו באופן שייפול על מתוקה. ואיך שחיים נפל עליה הוא נאחז בשדיה כטובע בגלגלי הצלה, וזה היה כל-כך מושלם ומוחלט שאפילו דובון שעד אז לא הפסיד בשום התערבות - הודה שעכשיו הם קוויט.

 אחר כך הם התגלגלו מצחוק על הדשא ומתוקה רצה בוכה לחדר שלה. אחרי רגע יצאו אליהם כרמלה צדיק  ויפה שיטרית וצעקו: "חכו חכו נבלות, תראו מה יהיה לכם מחר." הן צדקו; כי למחרת, דבר ראשון בבוקר זרקו את דובון וחיים אלגריסי מחברת הנוער שלנו.

אבל לפני שהם הלכו הצוות קרא להם לשיחה ושפך להם באוזן את כל הזבל שמקובל לשפוך במקרים כאלה. אמרו להם שאולי עוד יתברר שיצא להם טוב מכל המקרה הזה אם הם יפיקו את הלקח וכדומה. חיים ודובון הלכו לארוז ציוד, ומבעד לחלון שלו, תוך כדי אריזה ,חיים הבחין שמאיר ב' הלך הביתה וראומה נשארה  לבד בחדר המורים. כיוון שהיה זקוק נואשות למעט עידוד, הוא החליט שיותר גרוע ממילא לא יכול להיות,  והוא דפק על הדלת ונכנס פנימה.  הוא אמר למורה שלו, "ראומה, אני רוצה לדבר אתך בפעם אחרונה. תגידי לי את האמת, אני יכול להצליח בתור זמר?"

היא פסקה, "אדם שלא יכול לכבוש את יצרו לא יגיע לשום מקום." ואז הוא נישבר, הוריד את הראש על השולחן והתייפח כמו תינוק. ראומה נתנה לו כוס מים ומטפחת. אחרי שהוא נרגע מעט היא התיישבה על-ידו, אחזה לו ביד, ואמרה: "דע לך חיים שזה גם יום עצוב מאד עבורי, כי איך שראיתי אתכם בפעם הראשונה, נתתי בך עין ואמרתי לעצמי שהנער הזה יכול להגיע רחוק."

 אלגריסי התאושש באחת, והבטיח לה: "את עוד תראי ראומה שאני אגיע רחוק."

היא אמרה לו, "אתה תצטרך לעדן את היצר שלך  ולהשקיע הרבה סובלימציה בדיוק כמו שדיברנו בשיחות שלנו, והכי חשוב - להקפיד בבחירת החברים, כי אנשים כמו דובון לא ירוממו  אותך לגבהים."

"ואם אני אתעדן ואקפיד והכול, יכול לצאת ממני משהו?"

התמימות שלו הרגה אותה, ופתאום היא הרגישה שהכעס הגדול מהבוקר עזב אותה, והיא נטלה את שתי כפות ידיו בין כפותיה ואמרה לו, "תכתוב שירים חיים, כל הזמן תכתוב, ותלחין ותשיר, אל תפסיק ואל תוותר, אני בטוחה שיום אחד אני עוד אשמע עליך."

"אני אהיה גדול כמו חנה סנש?"

"אחרת ממנה, אבל לא פחות טוב. תמיד תהייה חיים אלגריסי." 

הוא אמר לה, "אני אכתוב לך ראומה מה הולך איתי."

היא אמרה לו: "אתה לא חייב לכתוב לי חיים, אני רוצה לשמוע עליך, אבל רק דרך מדור הבידור של העיתון."

                                                        

 

בשנים שאחר-כך ראומה חלתה בטרשת נפוצה ומצבה הלך והתדרדר. בונק בעלה עזב אותה לטובת שידוך של פשרה עם אלמנה מקיבוץ שכן, ואיש לא האשים אותו, כי היא כבר ישבה בעגלת נכים ולא הצליחה להחזיק את הראש זקוף על הגבעול, ואפילו הקולות שעוד התאמצה להוציא פה ושם נתקעו לה עמוק בגרון. לאט לאט היא והעגלה שלה הפכו לישות אחת, חפץ מתכתי שלא עניין איש, מלבד אולי את הסניטר הערבי שהיה דוחף אותה על המדרכות. וככל שהיא התגלגלה למטה כך טיפס חיים אלגריסי למעלה. בגיל שלושים הוא כבר היה  המלך הבלתי מעורער של הזמר המזרחי וזכה בשלושה פסטיבלי זמר ובארוויזיון.

בשנת 1977 כרמלה ויפה שנשארו בקיבוץ ארגנו כינוס של חברת-הנוער במלוא 25 שנים להגיעם לקיבוץ "עין-מודע". הן הזמינו את כולם, גם את אלה שלא זכו לסיים, כמו דובון וחיים אלגריסי. במיוחד את דובון ואלגריסי, כי דובון ניהל מסעדה מצליחה והבטיח לפוצץ את הכנס באוכל, וחיים אלגריסי היווה את  התכנית האמנותית.

 כרמלה סיפרה לכולם: "אל תשאלו איך התרגשתי. בהתחלה חששתי שחיים לא יזכור אותי, אחר כך זה התהפך ופחדתי שהוא יזכור יותר מדי טוב, בייחוד איך שהלשנתי עליו לראומה כשהוא מישש את החזה של מתוקה. תתארו לכם שכשצלצלתי לאמרגן שלו ושאלתי כמה חיים אלגריסי עולה לערב; קומפלט, עם כל התזמורת, הוא אמר לי בלי לגמגם - 'עשרים אלף דולר גברתי'. אז אמרתי לו, 'תן לי את חיים לטלפון כי אני חושבת שיש לי הנחה אצלו.' וכשהאמרגן קיבל חזרה את השפופרת הוא אמר לי: "גברת, אני לא יודע איך עשית את זה, זו פעם ראשונה שחיים אלגריסי מופיע בחינם."                     

סיכמו עם חיים על שלושה שירים והדרן אחד, כי רצו להשאיר זמן לדברים אחרים. הוא הגיע אלינו עם כל התזמורת, שלושה שומרי ראש, עשרים עיתונאים, צוות טלוויזיה וחמישים מעריצים שהלכו אחריו כל הדרך מתל-אביב. יפה וכרמלה פנו לצמד הקולונלים שלנו שיפנו מהשטח של בריכת השחייה את כל האורחים הלא קרואים, כי המסיבה היא פנימית, ומיועדת לחברת הנוער, למדריכים ולמשפחות המאמצות. אלפיים אנשים התגודדו סביב הבריכה וצמד הקולונלים, יושקו ולופו,  ירו באוויר וזרקו רימוני הלם, וגם זה לא עזר. ורק המשטרה הצליחה לגרש את כל הלא קרואים, כולל העיתונאים, אל מחוץ לגדר בריכת השחייה, ושם הם נשארו להביט במופע. הקרואים אכלו ופטפטו וחיים אלגריסי פגש במתוקה שהיתה לה סוכנות דוגמניות, והיא אמרה לו, "איזה טמבל היית חיים, אני כל כך רציתי להיות החברה שלך ואתה קלקלת הכל. תאמין לי שהייתי נותנת לך לגעת בחזה שלי, אבל לא כשדובון ומשה חי, ואוקנינה שותפים." 

ומשה חי שהיה כרטיסן באגד אמר שאף פעם לא מאוחר מדי, וכולם צחקו, ואוקנינה שניהל מכון לכושר גופני אמר שאין סכנה שחיים יקבל עכשיו את ההצעה שלה כי הוא עדיין מפחד ממאיר ב'.

     

                                                              

 והיה שם שמח, חוץ מהקטע של ראומה, כי היא ישבה בכיסא גלגלים, הראש שלה מוטה הצידה והקול שלה מפציע דרך ממברנה מלאכותית. 

בוגרי חברת הנוער באו אליה אחד אחד, לחצו לה את היד, ואמרו משהו לעידוד, והיא מצמצה בעיניים מלאות הבנה ולחשה להם בחזרה כמה מילים מתכתיות שאף אחד לא הבין, חוץ מהסניטר הערבי שהיה חוזר על דבריה בקול גס אך ברור. דובון אלקסלסי אמר לה שהיה כדאי, כל העסק הזה של חברת נוער, ולו רק בגלל שהוא זכה להכיר אישיות כמותה, שהייתה גם מורה ומחנכת, וגם אימא כשצריך, ואפילו אבא במקרים קיצוניים. רק חיים אלגריסי לא התקרב אליה. בזמן הנאום של מאיר ב' הוא אמר שהוא צריך להכין את עצמו להופעה, נכנס למלתחה, ואחד משומרי הראש שלו דאג שאף-אחד אחר לא יכנס. הנאומים נגמרו, התזמורת התיישבה על הבמה, הקהל מחא כפיים בחוסר סבלנות, אבל אלגריסי, מלך הזמר המזרחי לא עלה לבמה. כרמלה ניחשה שמשהו אתו לא בסדר, שכנעה את שומר-הראש שייתן לה להיכנס, ומצאה אותו עם הראש בתוך הכיור. היא הניחה יד זהירה על הכתף שלו והוא פרץ בבכי, ואמר לה, "תביטי בחלון. ראומה יושבת בשורה הראשונה והראש שלה מתנפנף כמו ראש של תרנגולת באטליז, ובגלל זה אני לא יכול לעלות לבמה. למה אף אחד לא אמר לי שהיא ככה? עשרים ושתיים שנה אני מחכה לרגע בו אני אופיע לפני ראומה, כל הזמן הזה, גם בשיא ההצלחה כשהמבקרים כתבו עלי תשבחות זה לא נחשב בעיני כמו שבח מראומה. דמיינתי לעצמי איך ראומה תבוא אלי אחרי ההופעה תלחץ את היד ותגיד שהיא גאה בי, ואחר-כך אני אזמין אותה לחדר שלי מאחורי הקלעים והיא תנתח כמה שירים שלי ותגיד שהם לא פחות טובים מהשיר של חנה סנש."

כרמלה שהייתה אישה מאד מעשית, ניגבה לו את הפנים במטלית של נייר, ביקשה את סליחתה של ראומה ואמרה לה שאלגריסי מתרגש מידי כשהוא רואה אותה בקהל, ומשום כך עליה לדחוף את כיסא הגלגלים שלה לשורה האחרונה. 

                                                                  

 

אלגריסי שר את "אשה בגן-עדן," "המלכה שלי," ואת "לב עשוי תחרה". ואז הגיע תור ההדרן והוא שאל, "מי זוכר מה היה השיר הראשון שכתבתי?"

היד של הסניטר הערבי התרוממה מהשורה האחרונה, וכולם ראו שהוא הצביע, ולא הייתה לאלגריסי ברירה והוא הזמין אותו לבמה. שם הוא עשה לאלגריסי סימן שיקרב את הראש שלו לפה של ראומה, והוא רכן אליה והיא אמרה לו לאט לאט כשהסניטר חוזר על כל מילה: "אתה כתבת שיר בן שלוש עשרה מילים, בדיוק כמו חנה סנש - לך מפה, לא רוצה, תן לו בוקס לבית-חולים, משטרה מה עשה? בבית-סוהר ישב."  ואז חיים אלגריסי נתן לה נשיקה ואמר לקהל: "בלי האישה הזאת לא הייתי מגיע לשום דבר. כי בכל פעם שישבתי לכתוב שיר ראיתי אותה לנגד העיניים וזכרתי את מה שהיא אמרה לי. שלושה דברים חשובים היא אמרה לי, הראשון - 'תכתוב שירים חיים, כל הזמן תכתוב, ואל תוותר.' הדבר השני שאמרה היה - 'רק אל תנסה לכתוב כמו חנה סנש, כי אתה חיים אלגריסי ואני רוצה שתכתוב אחרת ממנה, אבל לא פחות טוב.' והדבר השלישי שאמרה לי היה זה - 'אל תכתוב אלי חיים, אני רוצה לשמוע עליך, אבל דרך מדור הבידור של העיתון.' ומי מנחש מתי היא אמרה לי את זה? דקה אחרי שבעטו אותי מחברת הנוער בגלל התערבות טיפשית שעשיתי עם דובון. אם היא לא הייתה אומרת לי את כל הדברים האלה - אני בטוח שהייתי מתדרדר לפשע כמו מרבית הנערים מהשכונה שלי, אבל אני כתבתי את שלושת הדברים האלה על פלקט ותליתי אותו מול שולחן הכתיבה שלי, והפלקט הזה מלווה אותי מאז ועד היום - וכבר החלפתי חמש דירות מאז." 

אחד הכנרים שלו הוציא מתחת לכיסא גליל נייר ונתן אותו לאלגריסי. זה היה הפלקט שליווה את אלגריסי, ובתחתיתו היה רשום: "בהערצה והוקרה לאישה שבלעדיה לא הייתי מה שאני." הוא הגיש את הפלקט

לראומה, והיא ירדה מן הבמה כשהפלקט על בירכיה ועל ראשה המוטה הצידה מתוח חיוך גדול.

למחרת בשבת לפנות בוקר, היא נפטרה. הסניטר הערבי אמר שההתרגשות מהמסיבה גמרה אותה. הוא סיפר שהוא תלה לה את הפלקט מול המיטה והיא הביטה בו כל הלילה, ולפנות בוקר הוא גילה שהיא קרה לגמרי.

פרץ שנהיה קבלן שיפוצים אמר שהיא הזדרזה למות לפני שחברת הנוער שלה מתפזרת, כי היא רצתה אותם סביבה בלוויה.  הלוויה נערכה ביום ראשון בבוקר. חיים אלגריסי כתב לזכרה שיר שמילותיו היו - "שתי אימהות לי בחלד, שתי אימהות לאותו הילד. את הראשונה לא הכרתי כלל , מה חבל, אוי מה חבל. את האם השנייה הכרתי רך ותמים, והיא נתנה לי מקל של קסמים. האם שלא הכרתי נתנה לי את תווי פני וגופי, והאם שהכרתי נתנה לי את שירתי ואת כול מה שאני."

 


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: