הסוד של פרויקה / עמי דביר



הסוד של פרויקה
מאת: עמי דביר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בגיל חמש עשרה פרויקה כבר היה המרדונה של בעלי המלאכה. היה לו את הכשרון לעשות כל דבר מכל דבר. כשהיה מתבונן בחפץ הוא ראה מייד את הבפנוכו שלו, את מכלול החלקים, ואיך אפשר לפרק אותם ולהרכיבם מחדש כמשהו אחר. את כל הילדות שלו הוא העביר במגרש הגרוטאות של המוסך. בגיל שתיים-עשרה פיבוש קיבל אותו לנגריה. פרויקה עבד שם שעתיים בלבד בשעות אחה"צ, אבל אחרי חודשיים כבר לא נשאר לפייבוש מה ללמד אותו, כי פרויקה הבין את הדברים ממבט אחד, ואחר-כך היה מוצא שיטות משלו כיצד לשכלל ולזרז ולהקל. פיבוש הרים ידיים והודה שהילד גאון, ואי אפשר עליו, כמה שמשתדלים תמיד פרויקה יעשה את העבודה יותר מהר ויותר מדויק. 


איור מאת יעקב גוטרמן

פרויקה עבר למוסך, ומהמוסך למסגריה, ומשם לחשמליה, ובכל מקום הוא שהה חודשיים. לוצ'יו האופה אמר שחבל שלא עורכים אולימפיאדות לבעלי מלאכה, כי אז היה לנו אלוף נוער בטוח, וגם איזה עשרה שיאים בגיניס.

כשפרויקה היה בן שלוש עשרה החליטו שחסר ללונה-פארק של הקיבוץ מכוניות קרטינג. פנו למוסכניקים, אבל הם אמרו שצריך הרבה כסף לקנות חומרים. ואז יעקב פ' שהיה אחראי על הלונה  פארק ראה את פרויקה נובר בגרוטאות של המוסך. הוא שאל את פרויקה אם הוא יכול לבנות שישה קרטינגים טובים, כמו בגני התערוכה? פרויקה כמעט נעלב. הוא אמר ליעקב פ': "הקרטינגים שבלונה-פארק של גני התערוכה? אתה יכול לזרוק אותם לזבל. אני יכול לעשות קרטינגים יותר מהירים ויותר בטוחים."

יעקב הוסיף, "ובחצי המחיר?"

פרויקה אמר, "למה בחצי המחיר? בחינם."

פרויקה אסף גלגלים ופחים בערימת הגרוטאות, ואת מה שהיה חסר הוא פירק מכלים חקלאיים ישנים. את המנועים לקח ממכסחות דשא, ואת המושבים מהקולנוע הקיצי. והקרטינגים שלנו באמת היו יותר מהירים ועם המון פנסים מהבהבים. ביום העצמאות כשהרכיבו את הלונה-פארק כולם התלהבו ואמרו ליעקב פ' שצריך לנצל את הכשרון של פרויקה כשהוא עוד צעיר, וכדאי למהר, כי אחרי הצבא אין סיכוי שהוא יישאר בקיבוץ, מפני שיזרמו אליו הצעות מתל-אביב או אפילו מאמריקה, ואפשר לשכוח מפרויקה. יעקב פ' פנה אליו בבקשה שיעשה לו מתקנים נוספים ללונה-פארק. ופרויקה אמר לו: "בשביל לעשות לונה פארק טוב, עם מתקנים קבועים אני צריך לעשות סיבוב באירופה, בכל הערים שאתה תמיד מדבר עליהן, בקופנהאגן, בהמבורג, ובגטבורג. ואני צריך שיקימו לי מבנה בצמוד למוסך ולמסגריה בכדי שלא יחטטו באוספים שלי. יעקב פ' נבהל מהדרישות החצופות של הנער בן הארבע עשרה, אבל לקראת יום העצמאות כשהחברים התחילו ללחוץ עליו ודרשו קרוסלה שתהייה יותר גבוהה מהקרוסלה של הקיבוץ השכן, הוא אמר להם, "בסדר, אבל אני צריך עשרת אלפים דולר." 

נתנו לו את ההקצבה, ובכסף הוא נסע עם פרויקה לסיור בגני השעשועים של אירופה וגם בנה לו חדר-מלאכה. פרויקה עבד כל יום שעתיים שלוש אחרי הלימודים. ובחופשים חמש עשרה שעות ועד שהתגייס לצבא הקים אצלנו את הלונה-פארק הכי משוכלל בעולם. 

 

*  * *

 

 יום אחד בקיץ של שנת 1964 פרויקה בן השבע עשרה ראה דרך החלון של חדר המלאכה מראה  מוזר, קבלן אינסטלציה סניטרית הולך ליד חצר הרפת ובידו זוג מסרגות כפופות דרוכות לפנים. הוא עזב את האלקטרודה על השולחן ויצא אליו. הקבלן היה מזיכרון-יעקב, קראו לו פוירשטיין והוא התקין אצלנו קו מים ביחד עם צמד התאומים שלו. פרויקה היה בישן בדרך כלל אבל הסקרנות המקצועית העבירה אותו על דעתו, עד שהיה שוכח שהוא בישן. עד שפרויקה הגיע אליהם הם התיישבו לאכול ארוחת בוקר, ופרויקה התיישב לצידם על האדמה החפורה ושאל את פוירשטיין מה זה המסרגות האלה שהוא הולך אתם כמו צמד אקדחים?  

בהתחלה האבא שתק כי זה היה סוד מקצועי, והפוירשטיינים הקטנים אמרו שהם יורים בעכברים קרני סיגמא, וכל מיני שטויות כאלה, אבל פרויקה היה חייב לדעת, וחיכה אתם בשקט, מתכבד מהנקניק והגבינה הצהובה שלהם. פרויקה מצא חן בעיניהם כי הם דיברו על נושאים מקצועיים והוא השמיע באוזניהם כל מיני הערות קטנות וחכמות, שחייבו אותם להכות על הרגל, ולשאול את עצמם איך לא חשבו על זה קודם. בכל זאת בכדי לחוש מעט עליונות עליו הם המשיכו להתחכם אתו בקשר למסרגות עד סיום הארוחה, אבל למזלו כשהם קמו וניסו להפעיל את הרתכת שלהם היא לא רצתה לעבוד.

פרויקה לקח אותה לבית המלאכה וברבע שעה תיקן אותה וסידר לה מעלית שנתנה להם אופציה נוחה להעלות אותה לארגז של הטנדר, במקום לגרור אותה מאחור. התאומים היו המומים מהזריזות והמקצועיות שלו, ואמרו לאבא שמצידם הוא יכול לגלות לפרויקה את הסוד של המסרגות, אבל רק אחרי שפרויקה יכנס למשפחה. התאומים ערכו לו טכס מהיר של דקירת אצבעות וערבוב דם, והאבא אמר לו: "עכשיו כשאתה האח של הבנים שלי - בוא תעבוד אצלי בכסף." וזו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכל לתת למישהו בן שבע-עשרה.

אחר כך הוא גילה לו: "את עניין המסרגות למדתי מאבא שלי שהיה שרברב בפולניה, ואל תחשוב שאני שומר את הסוד הזה לעצמי בכדי להקנות לעצמי יתרונות. זה בגלל שרק אחד מכל אלף אנשים מצליח לבצע את זה. זה כמו לדבר מהבטן - או שיש לך או שאין, ואם אין לך אז אלף קורסים לא יעזרו לך. לאבא שלי היה את זה, לי יש את זה, אבל לבנים שלי אין. הגנים של האימא שלהם ניצחו ועכשיו כבר מסתמן בבירור שהם הולכים להיות כנרים גדולים, אבל לא יותר מזה."

כשהוא אמר את הדברים האלה התאומים כבשו את הראש באדמה וראו עליהם שהם היו מעדיפים לוותר על הכשרון המוזיקלי שלהם בשביל הכשרון של המסרגות. 

פוירשטיין האב הוציא את המסרגות מכיס מיוחד שתפר עבורן בחולצה, והושיט אותן לפנים בתנוחת אקדח. הוא אמר לפרויקה, "אתה רואה את המסרגות התמימות האלה? אין בהן כלום, סתם מסרגות  מברזל. אורך כולל 40 סנטימטר, מזה עשר בשביל הקת, ושלושים בשביל הקנה." הוא הראה לו איך הוא אוחז אותן בקלילות, בין הבוהן לאצבע המורה, ואיך הוא מנתק אותן מהתודעה שלו כך שהן יקבלו חיים עצמאיים משלהן. 

ואז הוא אמר: "שים לב פרויקה למה שקורה להן." הוא התחיל ללכת איתן כשהן שלופות לפנים מקבילות אחת לשנייה ופתאום הן הצטלבו ביניהן. פוירשטיין עצר במקומו הצביע על הקרקע שתחתיו ואמר: "כאן עובר צינור מים, או צינור ביוב."

התאומים הגישו להם את מפת הצנרת של הקיבוץ להראות שזה נכון. אחר-כך כיוון שהיה ספקן גדול הוא לקח את האב לשטחים סמוכים וביקש שיגלה היכן עוברת הצנרת, ובאמת היא עברה בכל המקומות בהן המסרגות הצטלבו. האב נתן לו את המסרגות לניסיון ואמר לו שוב, "תזכור פרויקה את הדברים החשובים - אלף להחזיק אותן בשיא הקלילות, ובית שזה הקשה - לנתק אותן מהתודעה שלך, כי אחרת הרצונות שלך הם שיצליבו ביניהן." 

 

*  * *

 

מאז אותו יום פרויקה התחיל לעבוד כמו כל אחד, ובשעות הפנאי ערך טיולים בסביבה אבל הוא לא לקח אתו את החבר הכי טוב שלו, טוביה טריק כפי שנהג בעבר. אחרי שבועיים בערך התפתחה על הדשא שיחה וכולם דיברו על התכניות שלהם לעתיד, ופרויקה אמר שיש בידיו המצאה שתביא לו כל כך הרבה עושר, שהוא יוכל לקנות את הקיבוץ שלו אם הוא יעמוד למכירה.

ההמצאה שלו מאד העסיקה אותנו כי ידענו שהוא לא סתם מדבר, כי עד אותו יום היתה לו מילה, וכל מה שהבטיח התקיים. היינו בטוחים שמדובר במתקן לונה-פארק משונה ומבדר במיוחד, שאיש עדיין לא חשב עליו, או על מכונית מרחפת, או משור מהפכני, והאפשרויות היו רבות, ורק טוביה טריק שעקב אחרי הטיולים שלו ידע שההמצאה קשורה בצמד המסרגות. טוביה הגיע לקיבוץ מקרית-חיים ועשה לנו טריקים שלא הכרנו, ובגלל זה קראנו לו טריק. ולא רק שהיה הבדרן של הקבוצה, הוא היה גם קצת יותר פיקח וערמומי מאתנו, ובגיל שבע-עשרה כבר היה לו ראש לעסקים.

יום אחד הוא ניגש אל פרויקה בצד, איפוא שאף אחד לא יכול לשמוע ואמר לו: "פרויקה, אל תהיה שמוק, אתה יודע שבשביל להיות עשיר אתה צריך שותף, כי אתה חזק עם הידיים אבל אין לך ראש לעסקים, ולי יש את זה, וגם קשרים טובים." הוא לא המציא את הקשרים ההם, הוא באמת היה בן-דוד מוכח של חיים טופול מצד האבא ושל מפקד חיל-האוויר  מצד האימא.

פרויקה ידע שטריק צודק אבל הוא היה צריך לבדוק אותו קודם, אז הוא שאל אותו: "בשביל מה אני צריך אותך כשותף? הקיבוץ הוא השותף שלי."

טריק הוריד באצבעו את העפעף התחתון של עין ימין ושאל: "על מי אתה עובד פרויקה?" פרויקה נתן לו טפיחה על הכתף ואמר: "אי אפשר אתך. אבל תזכור שאם אנחנו רוצים לקבל סמל בוגרים אסור שידעו

שיש לנו תכנית לעזוב את הקיבוץ."

טריק אמר: "אז מה הרעיון שבתוך המסרגות שלך?" 

פרויקה ביקש: "אל תזכיר את המסרגות, אני לא רוצה שעוד מישהו יעלה על הרעיון."

טריק חיכה לגילוי הגדול, אבל פרויקה התעקש שאין מה למהר, כי כעת הוא עורך סידרת בדיקות, ורק אחרי הצבא הוא יתחיל להפיק רווחים. 

הוא אמר לטריק, "בשביל מה לך לחיות עם סוד גדול כל-כך? זה עלול לפוצץ אותך מבפנים. עוד חמש שנים אני מכניס אותך פנימה בלי בעיות ואנחנו מתחלקים שליש שליש, ושליש אחד הולך לענף מהמשפחה שלי שגר בזיכרון יעקב. ואל תדאג אני לא אקח מישהו אחר, כי העבודה עלולה להיות מתישה ובכל מקרה אני צריך אותך בשביל הבידור כי אנחנו הולכים לבלות הרבה זמן בכל מיני חורים שוממים."

 

*  * *

 

וכך חלפו שנות התיכון, ומדי פעם היינו נזכרים בהבטחה של פרויקה שיהיה מיליונר לפני גיל עשרים וחמש. הוא התגייס לחיל-הנדסה ושכלל את אמצעי המיקוש של הצבא, ואת אמצעי הגילוי של המוקשים. הוא היה היחיד בחיל שהכיר את המנגנונים של כל סוגי המוקשים בעולם, וגם המציא כמה מנגנונים חדשים. בתרגילים הוא פירק בעיניים עצומות כל מוקש, ומהר יותר ממה שאחרים עשו בעיניים פקוחות. הוא הלך לקורס קצינים ומלחמת ששת הימים תפסה אותו בבית הספר להדרכה. לכל מקום שהלך בסיני הוא לקח אתו את צמד המסרגות הכפופות ואם הידיים שלו היו פנויות הוא החזיק אותן בשליפה לפנים. חודשיים אחרי המלחמה קרא לו מפקד החיל וביקש ממנו שיעזור במציאת גופה של טיס שהופל בתוך שדה המוקשים העצום של הג'יראדי שהיה זרוע בשלדי מתכת שלא אפשרו את זיהוי המטוס. הוא אמר לו: "אתה לא חוזר בלי הגופה, כי זה כל מה שנשאר למשפחה שלו." הוא העמיד לרשותו מסוק ליום שלם, ובני המשפחה של הטייס - אימא אבא ואלמנה התלוו אליו. 

בדרך, כשהיו באוויר, האלמנה שאלה מה הסיכוי שהוא ימצא את גופת בעלה. בזמן שהיא דיברה אתו היא נגעה בו כי היה לה את ההרגל הזה שיש לכמה נשים, והיא הייתה בעיניו אישה מושלמת, כי הוא שנא נשים צחקניות, ורק נשים יפות ועצובות כמותה הדליקו אותו.

פרויקה הרהר רגע ואמר: "אם היו שולחים אתכם מישהו אחר הייתי אומר שהסיכוי הוא פחות מחמישים אחוז, אבל אצלי הסיכוי קרוב למאה אחוז; בשביל זה מפקד החיל שלח אותי ולא מישהו אחר." 

הם הסתובבו עשר דקות מעל המתחם ופרויקה בנה לעצמו מסלול הליכה שיעבור בתריסר נקודות חשודות ויסתיים עד רדת החשיכה.

יום שלם הוא חיפש את שרידי המטוס, אבל המשימה הייתה יותר קשה ממה שחשב כי לא היה שום מודיעין על שדה המוקשים ההוא ותיכף התברר לו שהשדה זרוע בצפיפות. חצי שעה לפני השקיעה טיס המסוק עשה לו סימנים שצריך לזוז. פרויקה חזר למסוק, ההורים כבר היו בפנים, והאלמנה ניגשה אליו הכי קרוב שאפשר, חיבקה אותו חזק כמו שאף אישה לא עשתה לו לפניה, ואמרה לו: "קיוויתי מאד, אבל כנראה שאצטרך לחיות עם זה כך. הבטנו בך עם המשקפת והתפעלנו מהזריזות שלך, ואני אמרתי להם שאם אתה לא תצליח, אז אף אחד כבר לא יצליח." הבושם שלה חדר לו לנחיריים והוא היה מסוחרר. באותו רגע הוא נזכר במסרגות שלו. הוא שאל את טיס המסוק: "מה אתה אומר? יש סיכוי שבמכלים של מטוס שנפל נותרה כמות גדולה של דלק? " טיס המסוק אמר שכן   אפילו שזה נדיר כי מספר שניים שלו דיווח שהמטוס לא התלקח כשפגע בקרקע. 

פרויקה פנה לאלמנה ואמר לה: "אני חוזר לשם והפעם אצליח." הוא תלה את המכשיר לגילוי מוקשים על הגב והלך בשביל שסימן לעצמו קודם והמסרגות שלופות לפנים. פתאום הן הצטלבו והוא סקר את סביבתו וראה שלד שקודם חשב אותו לחלק מנגמ"ש  ופתאום זיהה אותו כחרטום של מטוס. ובתוך  החרטום במה שהיה פעם תא של טיס הוא ראה ראש חבוש בקסדה. הוא הכניס את המסרגות לתא שלהן בחגור ונטל בידיו את מגלה המוקשים, אבל בזמן שעשה את זה הוא גם פסע צעד אחד קדימה אל עבר המטוס, ודרך על מוקש.   

 

*  * *

 

אל הלוויה שלו הגיעו החברים מהצבא ומהקיבוץ וכל מי שהכיר אותו, וגם טוביה טריק וקבלן עבודות אינסטלציה מזיכרון יעקב בשם פוירשטיין, עם צמד תאומים.

כל הדרך מהמועדון לחבר ועד בית העלמין טריק מלמל דיבורים על איך הוא כבר לא ידע יותר מה הסוד של פרויקה, וגם קובל'ה שנשא הספד מטעם הקבוצה שלנו דיבר על כך שפרויקה לקח סוד גדול אל הקבר. בסיום טכס הקבורה אנשים ניגשו והניחו פרחים על התלולית, ואז טריק ראה להפתעתו איך קצין

אחד תוקע בתלולית צמד מסרגות כפופות. אחרי שהאנשים התפזרו נשארנו מועטים, כולל התאומים שישבו על הארץ משני צידי התלולית ויבבו חרישית על האח שלהם לדם. וטריק ניגש אל הקצין שתקע את המסרגות ושאל אותו אם פרויקה הלך בצבא עם המסרגות? והקצין אמר: "אני נמצא אתו ביחד מהטירונות, ואני יכול להגיד לך בביטחון שאין חור בארץ שהמסרגות האלה לא שוטטו בו."

טריק שאל: "בשביל מה הוא היה צריך אותן?"

הקצין פרש ידיים לצדדים: "בשביל מה? אף אחד לא יודע. ניסינו לחלוב אותו וקראנו לו השולף מ"עין-מודע" אבל הוא היה עקשן כזה, ולקח את הסוד שלו אל הקבר."

וטוביה גם הוא פרץ בבכי ואמר: "אחרי הצבא היינו אמורים להקים שותפות על חשבון המסרגות האלה,  שליש הוא, שליש אני, ושליש המשפחה שלו מזיכרון יעקב." 

ואז התאומים קמו על הרגליים ואמרו: "זה אנחנו המשפחה מזיכרון יעקב."

 

טריק לקח אותם לדירה שלו בקיבוץ ושם הם סיפרו לו כיצד אפשר לגלות צינורות מים בעזרת  המסרגות. טריק אמר להם שממיפוי של צינורות לא מתעשרים. 

התאומים אמרו: "חבל שאין טלפון לשמים היינו מבררים את זה. כעת הוא יכול לגלות את הסוד שלו רק למלאכים." 

טריק אמר: "תהיו בטוחים שהוא לא יגלה אותו אפילו למלאכים." וכך הם ישבו וטריק נענע כל העת את ראשו בחוסר אמון, ומדי פעם היה אומר: "הוא הבטיח לי."

והאחים היו אומרים: "אנשים מבטיחים, ולא תמיד מצליחים לקיים."

אבל טריק התעקש: "אחרים לא מצליחים לקיים, אבל פרויקה תמיד קיים, והמושג - אי אפשר - לא קיים במילון שלו."

האחים אמרו: "אולי בזמן שחי, אבל המוות פוטר אותנו מכל החובות, ומכל ההתחייבויות, ככה זה ביהדות."

טריק אמר: "לא את פרויקה. הוא לא ישתמש בתירוץ הזה." ואז זה בא לו והוא שאל את הפוירשטיינים: "השתתפתם פעם בסיאנס?"

התאומים אמרו: "פעם אחת, בצבא, והפסקנו כי  הגיעה אלינו רוח בשם תום ואמרה עלינו דברים לא  יפים לפני כולם."

והאבא אמר: "עזוב את זה טוביה, זה לא יצליח."

טוביה אמר: "עשיתי יותר מעשרים סיאנסים, ותמיד הופיעה איזו רוח לשוחח אתנו."

הוא הוציא מהמגירה את הלוח של המונופול והתחיל לצייר משבצות על צידו הריק.

האבא אמר: "מה אתה רוצה מהרוח של פרויקה? תן לו להתארגן בשמים, זה היום הראשון שלו שם, והוא עוד באופוריה, חכה חודש שיירגע וינוח, אחר-כך אולי הוא יתפנה לדבר איתך."

טוביה אמר: "אנחנו עושים את זה עכשיו, כשאתם כאן והוא עוד בסביבה. אני מבין משהו ברוחות; רובן ממהרות לעלות לספירות עליונות ולא מוכנות לרדת אלינו לסיאנס, ופרויקה כל-כך זריז, שהוא לא צריך יותר מיומיים בשביל להתגלגל בגוף של תינוק סיני."

טוביה פינה את הקפה מהשולחן והושיב אותם סביב הלוח. הוא הפך עליו כוס זכוכית, וביקש מהם לגעת בו בקלילות עם אצבע אחת. אחר כך הוא פנה אל הרוח של פרויקה שתואיל לרדת אליהם. הם חיכו חמש דקות, לא יותר, והרוח של פרויקה התחילה להזיז את הכוס במהירות בין האותיות. התנועה של הכוס היתה כל-כך חלקה ואלגנטית שאפילו פוירשטיין האב ידע שזה יכול להיות רק פרויקה. טוביה ביקש מהרוח סליחה על שהטריד אותה, כי רוחות יודעות להיעלב מהר גם אם היו סחבקיות שלך בעבר, וצריך להקפיד ולשמור איתן על כל כללי הנימוס. בסוף הוא אמר: "רוח יקרה האם את זוכרת את מה שהבטחת לי?"

הכוס זזה אל המשבצת של המילה כן. 

"את זוכרת שאמרת שנעשה ביחד הרבה כסף?" "כן."

"בעזרת המסרגות?" "כן."

"איך בדיוק?" הכוס רצה בין האותיות וכתבה - צלב.

טוביה שאל, "מה קורה כשהן מצטלבות?"

הרוח כתבה - נפט.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: