גילגולים / מאת עמי דביר

גילגולים    
מאת עמי דביר
איור מאת יעקב גוטרמן

חנה כהנא אהבה לרקוד ושנאה קעקועים ובכל הזדמנות הייתה מביעה את סלידתה מעורות אדם מחוררים  ולכן כל כך השתוממנו כשחזרה מהסיור באמריקה עם קעקוע של נעלי בלט וורודות על הכתף ונקודה הודית על המצח. היא עדיין טענה שקעקועים מטבעם פוגעים בשלמותו הטבעית של הגוף אבל הקעקוע שלה יוצא מכלל זה כי הוא כל כך עדין ורלוונטי שהוא פשוט התבקש מעצמו כאילו אלוהים התרשל בזה שהוא לא הטביע אותו בה ככתם לידה. 

ולמרות אותה רשלנות היא לא הייתה מתפתה לעשות בבשרה קעקוע לולא המקעקע שלה נכח בערב הקודם בהופעה של להקת הריקוד שלה - התלהב מהלהקה וממנה במיוחד ועשה לה אותו בחינם. 

אחרי שלושה חודשים התברר לכולנו שהחינם כלל מנה של איידס. חנה נתפסה למחלה ונחלשה עד  שהפסיקה לרקוד. 

                                                             

*  *  *

 

בהתחלה היא עוד עשתה כוריאוגרפיה בחוג האזורי אבל חצי שנה אחרי שחזרה מסיור המחולות היא כבר התיישבה סופית בכיסא גלגלים וזה היה עצוב לכולנו כי חנה הייתה כל כך קפיצית ואנרגטית שההליכה שלה נראתה כמו הכנה למחול כאילו היא גולשת לפנים בשביל להצטרף למעגל רוקדים דימיוני. 

כעת כשהייתה בכיסא הגלגלים היה לה יותר זמן להתבונן באנשים ובייחוד בחברים לעבודה של בעלה חמי שאכלו איתם סביב אותו שלוחן והיא שמה לב שכל מה שחמי משמיע זוכה בפרץ צחוק מוגזם מצידה  של לימור הבמב"חית שעבדה ביונקיה של הרפת.

 בערב היא שאלה אותו, תסביר לי חמי, למה הזנזונת הזו צוחקת מכל שטות שאתה תוקע?

הוא השיב לה: ככה זה אצלנו בצוות של הרפת, צוחקים הרבה בשביל ההווי.

אז למה היא לא צוחקת כמו משוגעת ממה שוולטר או צביקה אומרים?

מה לעשות, יש אנשים שמוצאים אותי משעשע במיוחד.

היא אמרה - ראית איך היא מלטפת את עצמה כל הזמן? זה משהו שקורה לנו הנשים בהיסח הדעת  כשאנחנו משתוקקות שגבר שיושב לידינו יעניק לנו ליטוף. 

                                                             

*  *  *

למחרת  הם התבוננו בלימור הבמב"חית במבט אנתרופולוגי וכשחזרו הביתה חמי אמר לאשתו, לא ראיתי אותה מתלטפת.

חנה השתוממה עליו, מה לא ראית איך היא מלטפת לעצמה את השערות?

חמי אמר, היא לא מלטפת היא מסדרת לעצמה את התסרוקת.

 

*  *  *

אמרו אצלנו שמאז שחנה חלתה היא הפכה לקנאית איומה ואפילו אם לימור באמת מחזרת אחרי חמי הרי שהוא מצידו מתנהג למופת - דוחף את חנה בנאמנות על המדרכות, לא מפחד להידבק ולא פוזל ימינה או שמאלה. אפילו שושנה ג' שלא הרבתה לפרגן לחברים אמרה שכל הכבוד לחמי, שלמרות שהוא נראה כמו התשובה המקומית לסטיב מקוין, הוא לא מתפתה לארגן לעצמו פורקנים חפוזים ומתאפק עד לסיום המסע. נכון שלפני שקיעת השמש הוא יוצא עם לימור לגלות דרישות אבל זה חלק הכרחי משיגרת העבודה שלהם.

יום אחד חנה הטיחה בחמי - אל תחשוב שאני לא יודעת. סיפרו לי שאתה מגלה את הדרישות בעדר  בעזרתה של לימור. תגיד לי מה הטירונית ההיא מבינה בדרישות של פרות?

יש לה טביעת עין ללימור, אמר חמי, היא אפילו לא צריכה שפרה תקפוץ למישהי על הגב בשביל לדעת שהיא דורשת.

גם לי יש טביעת עין, אמרה חנה, ואני לא צריכה שלימור תקפוץ עליך בשביל לדעת שהיא דורשת. ולא סתם דרישה אקראית - היא דורשת שאתה תעשה לה את זה מייד על איזו ערימת קש ברפת ולא אכפת לה שאתה נשוי ומבוגר ממנה בעשר שנים.                                                            

                                                        

***

למרות שידעה שעוד מעט היא הולכת למקום בו שום דבר ממה שקורה על כדור הארץ לא ממש מזיז למישהו היא נותרה כל כך סקרנית שביום האחרון שלה היא שאלה את חמי מה פשר הוויכוח שהיה לו עם  וולטר בטלפון?

וחמי אמר לה, מה זה משנה לך כעת?  היה לנו ויכוח מקצועי על איזו תעלה טיפשית, לא משהו שתרצי לקחת אתך כצידה לדרך.  

היא אמרה לו, אי אפשר לדעת מה ישמש אותי במסעותי ביקום ומה לא.

הוא הסביר לה  שבמשך שלושים שנה אנחנו מוצפים בחרא משך החורף משום שאין לנו שיפועים טבעיים ברפת  וסוף סוף גם אנשים אחרים בצוות הבינו שצריך לעשות משהו בנידון אבל כדרכם של מצטרפים חדשים לרעיון הם הגזימו וחפרו תעלה גרנדיוזית בעומק של ארבעה מטר. בקיבוץ כבר צוחקים על הפרויקט וקוראים לו 'תעלת הימים'. 

הוא אמר לה - אני אמרתי להם שאי אפשר לחפור תעלה שכזאת בלי לבודד אותה בגדר של ממש כי הם מתחו סביבה כמה חוטי תיל עלובים - כאלה שכל ילד יכול לעבור דרכם - ושער מצ'וקמק, שנשאר תמיד פתוח. על זה היה הוויכוח שלנו.

                                                        

*  *  *

שעתיים לפני שעצמה את העיניים באופן סופי היא אמרה לבעלה:  אחרי שאסתלק מכאן לא אכפת לי שתמצא מישהי להתחתן איתה ובלבד שזו לא תהיה לימור.  תבטיח לי שלא תיגע בה אפילו במקל, כי הרעיון הזה עלול להטריד את השלווה שלי בשמים. אני כבר חשה איך היא נעשית חסרת סבלנות מרוב השתוקקות שאני אעבור לישון בין הברושים וזה מוציא אותי מדעתי.

חמי הבטיח לה שלא יגע בלימור אבל  ההבטחה שלו הייתה בחצי קול, מאד לא משכנעת וחנה אמרה לו - אל תחשוב שתצליח לעשות מה שבראש שלך כשלא אהיה כאן כי אני עלולה לרדת מהשמים בשביל לפקח עליך. תדע לך שאנשים מתגלגלים אחרי המוות בגוף של אדם או חיה וחוזרים לאדמה  והיוגי מהרישי שפגשתי באמריקה אמר שלאישה רוחנית כמוני יש את כל הסיכויים לחזור בתוך גוף של פרה שזו הדרגה העליונה בליגת הגילגולים של ההודים.

הוא הקשה - ואם בתור פרה את לא מתנהגת יפה?

והיא ענתה - המהרישי אומר שאז אני יורדת ליגה ומתגלגלת בגוף של אדם.                                               חמי אמר לה - נראה לי שהסיכוי שמכל החיות תתגלגלי בפרה דווקא הוא קטן מאד ואפילו אם כן - את  עלולה למצוא את עצמך ברפת אחרת, את יודעת כמה רפתות יש בעולם?

היא אמרה, פה לא מדובר בפיזור סטטיסטי כי רוב הנשמות עולות לשמים מתוך השלמה נינוחה  עם מעמדן החדש ומוצאות בשמיים הרבה עולמות מגניבים שמשכיחים מהן בקלות את העולם הדפוק הזה ורק כמה נשמות אומללות שנגרם להן עוול יוצא דופן יישארו בסביבה הקרובה ויקפצו על ההזדמנות הראשונה להתנחל בתוך גוף של בעל חיים וישובו אל העולם המחורבן הזה בשביל לסגור את החשבון.

*  *  *

אחר כך היא שקעה בשנת דימדומים וצביקה צלצל אליו לספר לו שאחת הפרות מתקשה להמליט . חמי  צלצל לאימא של חנה שתבוא להשגיח עליה ויצא אל הרפת.        

כשחזר מההמלטה הוא מצא את חנה מתה. אימא שלה אמרה - היא נפטרה לפני עשרים דקות בדיוק. חיכיתי לך שתראה אותה בפעם האחרונה, אפילו לא צלצלתי לאחיות, רציתי שתהיו שניכם לבד.

וחמי אמר לה - איזה עולם מטורף בדיוק בזמן שהבאתי לעולם חיים חדשים היא הסתלקה.

                                                          

*  *  *

בתום השבעה חמי חזר לעבוד ברפת וכשעבר על ספר העדר הוא ראה שהעגלה שיילד בעת שחנה מתה עדיין לא קיבלה שם.

לימור אמרה לו - השארנו את זה פתוח. 

הוא התפלא על שהתחילו לעשות כזה עניין מהשמות.

היא ניסתה לתרץ, אתה יודע שוולטר וצביקה לא נותנים לי לבחור שמות כי הם נהנים לתת לעגלות שמות של חברות קיבוץ וכל עגלה מזכירה להם מישהי.

ורק העגלה החדשה לא מזכירה להם אף אחת?

לימור נלחצה, מה אתה רוצה ממני?  תשאל אותם.

                                                       

*  *  *

וולטר וצביקה אמרו שיש להם שם לעגלה אבל הם מבקשים את רשותו ואם הוא יואיל לבוא אתם  ליונקיה הוא כבר יבין לבד. 

כשעצרו על יד העגלה, היא ניגשה אליו בפיזוזים כאילו היא מבקשת להצטרף למעגל רוקדים דימיוני ומיד לקחה לו את האצבע לינוק. וחמי אמר - לכל העזאזאלים  יש לה את ההליכה של חנה לפני שנפלה לכיסא גלגלים.  

וצביקה אמר - נו באמת חמי, רק ההליכה? 

ואז הוא הבחין שבמרכז המצח שלה טבועה נקודה הודית אדומה כמו שהייתה לחנה אחרי שחזרה מאמריקה, ועוד יותר מוזר מכך - היו לה זוג נעלי ריקוד על הכתף ולא מדובר באיזה כתם רורשאך מתוך מבחן פסיכולוגי, כזה שאפשר לפרש בכל כיוון עם מעט דימיון אלא בזוג נעליים מרחפות על הבהונות

בדיוק כמו זה שהרג את חנה. 

הוא אמר להם  - או קי שמנדריקים אתם יכולים לקרוא לה חנה.

                                                     

*  *  *

אחר כך כשוולטר וצביקה הלכו משם לימור אמרה לו - יש לי בעיה עם העגלה הזאת היא לא רוצה לינוק מהיד שלי.

חמי לקח מלימור את הבקבוק והעגלה שתתה ממנו בשקיקה.

לימור אמרה, אין מה לעשות היא שונאת אותי מלידה.

כשחמי רצה ללכת משם העגלה געתה אחריו ולא הייתה לו ברירה והוא הוציא אותה מהכלוב שתלך אחריו ברחבי הרפת וכך הם בילו את היום יחדיו ואחר הצהריים כשרצה לחזור הביתה היא שוב געתה אחריו והוא החליט לקחת אותה עימו. חנה הפרה רצה לפניו כמו כלב שמכיר את הדרך ומנחש את אדונו ואפילו ניסתה להיכנס בדלת רק שחמי אמר לה - עד כאן חנה! עכשיו את בגוף של פרה ולא אסכים שתחרבני על הסלון שטיפחת וצחצחת כל השנים וחנה העגלה הלכה לישון על המדרכה שלפני הבית בלי לעשות עניינים.  

                                                        

*  *  *

בכל בוקר חמי היה מחזיר את חנה ליונקיה ועם גמר העבודה לוקח אותה הביתה. חנה העגלה התרגלה לישון במקום שפעם חנה האישה הייתה יושבת על כסא הגלגלים והיה לה חם ונעים בחוץ והחברים עקפו אותה בזהירות ואף אחד לא חשב להזיז אותה משם ורק פלורטה נימציאנו שתמיד היה לה משהו רע להגיד על אנשים קמה בשיחת קיבוץ כשדיברו על נושא הכלבים ואמרה לנו שיותר טוב שהמזכירות תתחיל לטפל בחנה כהנא שמאז שנהפכה לפרה ההתנהגות שלה הפכה לבלתי נסבלת, התמקמה לה על  המדרכה הראשית ומחרבנת שם חופשי כאילו אנחנו בהודו.

                                                      

*  *  *

חצי שנה אחרי שאשתו נפטרה חמי נהיה בודד מאד ומרוב בדידות הוא שכח את ההבטחה שלו לחנה ונענה לצחקוקיה של לימור. חנה הפרה לא יכלה לסבול את השעשועים שלהם והייתה גועה אל תוך החלון של  חדר המיטות וגם כשסגרו את השמשה והתריסים הקול שלה חדר פנימה וקיפל לחמי את התשוקה.

לימור אמרה לו שככה אי אפשר יותר ועם כל הכבוד לזכויות ההיסטוריות של חנה היא צריכה לחזור לרפת. גם השכנים התחילו להתלונן וחמי נאלץ להכניס את חנה לחצר של העגלות הבוגרות. 

הוא אמר לה, מצטער מותק העיניינים יוצאים מכלל שליטה, את תישארי כאן ויותר אל תבואי אלינו הביתה. חנה הורידה את הראש והלכה לרבוץ בפינה של החצר.

אחרי שנה חמי ולימור קבעו חתונה. בבוקר החתונה לימור יצאה לעבודה כי היא לא סמכה על אף אחד בענייני הנקה. היא אמרה לחתן שלה, אל תדאג חמי אני רק אראה למתנדבת מה כל עגל מקבל לאכול וארוץ להתייפות.                                                           

הדרך ליונקיה עברה ליד 'תעלת הימים' ושם חסמה לה את הדרך הפרה חנה שכבר שקלה ארבע מאות קילו. לימור ניסתה לעקוף אותה וקראה לעברה, יאללה עופי מכאן קנאית אחת, והרימה מולה ענף קטן של אקליפטוס אבל חנה הייתה נחושה ודחפה את לימור לתעלת הימים.

                                                               *  *  *

כשהרפתנים חזרו מהאוכל הם שמעו את הצעקות של לימור שהחרא כבר הגיע לה עד לפה. הם עשו טבעת לסו מחבל עבה, חיברו אותו לכף של הטרקטור ושלפו אותה משם. משך חצי שעה הם שטפו אותה בצינור מים בעודה קשורה לכף. היא בכתה כל העת ולא יכלה להוציא מילה מהפה ולא רק בגלל החרא, אלא גם מעלבון על איך שהם צחקו בכל הזמן ההוא ועל איך שהפרה חנה עמדה לה בצד והביטה בה מגחכת. 

כשהשתחררה מהלסו היא הסתובבה והלכה הביתה בלי להגיד מילה.

בבית חמי פרץ בצחוק ואמר לה, לפחות את המקלחת כבר הספקת לעשות. 

היא נתנה לו סטירה ואמרה שעכשיו היא מרגישה מלוכלכת מדי בשביל להתחתן כך שלחמי לא נותרה ברירה אלא לטלפן לכל הקרואים ולהודיע על ביטול החתונה. 

 

*  *  *

למחרת לימור אמרה לחמי: היא רוצחת חנה. אתה יודע מה עושים בכל העולם לחיות שמתקיפות בני אדם? יורים להן בין העיניים בלי להרהר פעמיים.

הוא היה נרעש, את רוצה שאני אירה בחנה?

היא אמרה, מה כבר ההבדל? ממילא הן הולכות לשחיטה בגיל ארבע או חמש, מכסימום עשר אם הן שופעות במיוחד. 

הוא אמר לה - עכשיו הגעלת אותי לימור, והיא קמה ויצאה מהבית. 

למחרת לימור עברה בפעם האחרונה בשער של הקיבוץ ואחרי שעתיים מצאו את הפרה חנה מתה. הויטרינר אמר שזה מהרעלה, משהו שהכניסו לה בתערובת.

  

*  *  *

אחרי חמש שנים נכנסו צמד הקולונלים אל מכון החליבה ואמרו לחמי - לא תאמין, לפני שעה ראינו את חנה שלך.  עכשיו היא ילדה בת חמש ופגשנו אותה בתחנה המרכזית של עפולה מפזזת בתנועה הייחודית שאתה מכיר כל כך טוב. כשנעצרה על יד דוכן הגלידה נעמדנו על ידה וגילינו שעל הכתף שלה מצוי קעקוע של נעלי בלט. היא אמרה לנו שזה לא קעקוע אלא כתם לידה. נגענו בקעקוע לבדוק ואז אימא שלה צעקה ברוסית - "אנה, אמרתי לך לא לדבר עם אנשים זרים."

הילדה רצה אליה עם הגביע של הגלידה מטפטף ואנחנו צעקנו אל האימא ברוסית "מאיפה אתם לכל הרוחות?" רצינו לדעת  בשביל שאתה תוכל למצוא אותה ולהשגיח עליה עד שתגיע לפרקה אבל האימא לא ענתה לנו, רק משכה את הילדה אל האוטובוס ואמרה לה, "מהר אנוצ'קה אנחנו מאחרות לשיעור הבלט שלך."

 

*  *  *

מאותו יום חמי היה עושה תורנות של חליבת לילה ומבלה את כל היום בתחנה המרכזית של עפולה. אחרי שלוש שנים הוא עזב את הקיבוץ מבלי להשאיר עקבות. לוצ'יו האופה סיפר שפעם ראה את חמי מסתובב  מוזנח בתחנה המרכזית של באר שבע.

 

 


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: