בילי וגוסטבו / מאת עמי דביר

בילי וגוסטבו
מאת עמי דביר
איור מאת יעקב גוטרמן

גוסטבו האמין שהוא הולך להעביר אצלנו את הקיץ הכי נפלא בחיים שלו וגם אנחנו לא חשבנו אחרת, ובאמת בהתחלה הכול הלך לו שיגעון; הוא הגיע אלינו באביב מארגנטינה חמוש בגיטרה וחיוך מפוצץ, והצליח להקסים את בילי שלנו, הבת של סרחיו שלא חייכה חיוך של ממש  מאז שאלוף הפיקוד עזב אותה וחזר לחיקה של אשתו.

לוצ'יו אמר לנו שהמדינה נהייתה קטנה על הבת של סרחיו, כי בחורות עם יופי כמו שלה מתחתנות בסוף עם רופא שיניים מאמריקה שעובד בהוליווד או בסביבה, והיא כזאת בררנית כשמדובר בגברים, שלא תסתפק בסתם רופא שיניים יהודי מאמריקה, אלא תלך על רופא חטוב שכבר צבר כמה מדליות בחיים שלו, ואם להיות יותר ספציפי אז מתאים לה להתחתן עם מארק ספיץ. 

אבל איך שבילי ראתה את גוסטבו בפאב שלנו ועוד לפני שידעה איך הוא מנגן, היא כבר אמרה לחברה הטובה שלה שושנה ג', "אני הולכת על הגוסטבו הזה, ואל תתפלאי אם בקרוב תשמעי שאנחנו מתחתנים כי אני כבר החלטתי שעם אלופי פיקוד וחיילים מובחרים אני לא יוצאת לשום מקום."

בערבים גוסטבו היה שר בפאב שלנו שירים בספרדית וגם כמה שירים בעברית שחיבר בעזרתה של בילי וכל השירים שלו דיברו על הגעגועים לשלום ועל איך שהערבים הם בני-אדם בדיוק כמונו.  כמו למשל  אחמד עבדאללה חטיב, שעובד על פיגומים בתל-אביב ויש לו חלום על פרנסה שקט ושלום וגם שלושה בנים קטנים שיוצאים כל בוקר לזרוק אבנים.   

***


באמצע הקיץ הגיעה אלינו אימא של גוסטבו מארגנטינה לראות במו עיניה עד כמה טוב לבן שלה.

גוסטבו סיפר לה שבעוד שבועיים הוא הולך לשרת חצי שנה בצבא ואחר כך מתחתן עם בילי והיא אמרה - "איזה מזל יש לגוסטבו שלי שהגיע דווקא לכאן!" .

כשהחופשה של האימא הסתיימה נתנו לגוסטבו את הטרנזיט להסיע אותה לנמל התעופה ובדרך חזרה, בארבע לפנות בוקר, בוואדי ערה, הוא נרדם על ההגה ועלה על מכונית מכפר ברטוקה שיצאה מהכפר לכביש הראשי. כשהתעורר מהעילפון הקצר שלו נוכח שהרג משפחה קומפלט - אבא, אימא ושלושה ילדים. 

היה לו מזל גדול שנהג משאית מהקיבוץ עבר במקום, ראה אוטו מעוך עם הלוגו של בית-החרושת שלנו, נטל מתוכו את גוסטבו ההמום, השכיב אותו במיטה שבקבינה, נתן לו מים וכיסה אותו בשמיכה.

 אחרי דקה הוא בישר לגוסטבו, "יש לך מזל שהחבאתי אותך כאן, כי החברים של הדרוסים שלך כבר מחפשים אותך בשביל לעשות בך לינץ".  אחרי עוד עשר דקות הגיעה גם המשטרה ולקחה את גוסטבו לתחנה וכל הדרך גוסטבו בכה ושאל, "מי בכלל ביקש ממני לבוא לישראל?" 

סמל כהן, השוטר שישב על-ידו הניח עליו יד מרגיעה ואמר, "אל תיקח את זה כל-כך קשה, האנשים שדרסת היו ערבים." 

גוסטבו היה המום מכדי להתפלא על מה שהשוטר אמר וגם מצא הרבה נחמה ביד המנחמת ובטון הכללי אבל לא הפסיק לחזור על השאלה המציקה - "מי בכלל ביקש ממני לבוא לישראל?" ולפעמים היה מגוון קצת עם "מה היה לי רע בארגנטינה?"

באותם הרגעים הרגליים של גוסבו היו כל כך רפויות שסמל כהן נאלץ לסחוב אותו על הגב מהניידת לבניין המשטרה. נתנו לו תה בשביל לאושש אותו ואחרי חצי שעה כשהפסיק להשמיע את ה"מי ביקש ממני? ומה היה לי רע?" הכניסו אותו לחדר של מפקד התחנה. המפקד אמר לו "תירגע גוסטבו, אתה לא הראשון שזה קורה לו, בכביש הזה יש לנו תאונה קטלנית לפחות פעם בחודש. בינתיים ממבט ראשון התאונה כולה באשמתך ואי לכך אתה תשאר כאן עד שנשלים את החקירה.

הוא גם אמר לו "יתכן שתבלה כאן אתנו יום או יומיים, אחר-כך נשחרר אותך ואתה תשאיר אצלנו את הדרכון ותחכה בקיבוץ למשפט שלך." 

בזמן שמפקד התחנה דיבר גוסטבו הינהן בראשו לחיוב ואפילו אם היה נאמר לו שהוחלט להוציאו להורג ביריה בחצר של התחנה הוא היה מסכים בלי בעיות. פתאום הוא נזכר שעליו להתגייס לצבא בעוד שבועיים.  מפקד התחנה אמר לו, "תשכח מהגיוס שלך גוסטאבו. עד המשפט וגמר ריצוי העונש אין מה לדבר על הצבא, חוץ מזה אתה כבר נתת את התרומה שלך לביטחון המדינה." 

המפקד  יצא החוצה ואחרי שעה חזר ואמר לו, "מהקיבוץ רוצים לבוא לקחת אותך, אבל אני מציע לך לישון כאן בתחנה כי המשפחה שדרסת שייכת לחמולת ג'לג'ול ואלו אנשים מאד מסוכנים עם מסורת חזקה של ניקמת דם. 

***

איך שהידיעה על התאונה של גוסטבו הגיעה אלינו המזכיר פנה אל פיבוש הנגר שיקח דיבור עם סעיד הפועל השכיר שלו - ויבקש ממנו לנסות ולבדוק מה הלך הרוחות בכפר ברטוקה. 

סעיד השיב שזה פשוט מאד כי יש אצלו במשפחה "מישהו שלאבא של אשתו יש בן דוד בכפר ברטוקה."

ביום ראשון סעיד חזר לעבודה ואמר לפיבוש "בשבת הייתי בכפר ברטוקה. כל הכפר בוכה עליהם, הצטערות כזאת לא הייתה בכפר מאז מלחמת השיחרור כשהצבא שלכם חיסל רבע מהכפר. כולם אומרים איזה משפחה טובה הם היו ואיך כמעט אף פעם הם לא מעורבים בקטטות של הכפר. אומרים שם שלא במקרה הארגנטינאי דרס את המשפחה והוא הגיע לארץ בכדי להרוג כמה שיותר ערבים ולהסתלק. יש בכפר כמה אחדים שאומרים שזה השב"כ הביאו אותו בשביל שיחסל את האבא בגלל שלא הסכים לעבוד בשבילם."

פיבוש אמר לו, "אתם הערבים תיכף מתלקחים, כאילו מישהו כל הזמן מרטיב אתכם בבנזין. אף פעם לא תאמינו שמישהו מת במקרה, תמיד זה קונספירציה של הממשלה. בגלל זה קשה לנו לעשות אתכם שלום."

וסעיד אמר "למה לדבר סתם? אחרי שייגמר המשפט נדבר. אתה תראה  שהשב"כ ידאג שיוציאו אותו בלי העונש שמגיע לו. הכי הרבה חצי שנה של עבודות שירות באיזה בית-חולים או בית של זקנים. יתפנן לו כל היום, יעבוד יותר קל מאיך שהוא עובד עכשיו ברפת ויקבל את אותו האוכל שאכל ממקודם."  פיבוש השיב: "מה שיקבעו יקבעו. יש לנו כאן מערכת משפט מהמתקדמות בעולם וכל מדינות ערב עוד צריכות לעשות הרבה צעדים עד שיוכלו למתוח עלינו ביקורת."

עכשיו סעיד התרגז: "מתקדמות על הזובי שלי. דברים כאלה לא פותרים בבית המשפט אלא רק עם הבנה של כל הצדדים."

"איזו מין הבנה?" 

"לבוא, לבקש סליחה וללחוץ ידיים."

"ומה עם נקמת דם?" ביקש פייבוש לדעת, "צריך לעשות שלא תהייה נקמת דם. אתם תבואו לכפר עם מתנה - אולי ארון בשביל המסגד - ותלחצו ידים עם המשפחה אחרת הם באים לכאן והורגים איזה חמישה שישה אחדים מהמשפחה של גוסטבו."

"אין לו כאן משפחה," הזכיר לו פיבוש.

"אומרים שיש לו את הבת של סרחיו, והם מאורסים. מה אתה חושב שבכפר ברטוקה עוד לא יודעים? יש בכפר ההוא אולי עשרים שטינקרים שעובדים בשביל השב"כ והם יכולים לברר כל דבר, אפילו את הכתובת שלו בארגנטינה. תהייה בטוח שיש בארגנטינה מספיק מוסלמים שיעשו בשבילם את העבודה. משפחת ג'לג'ול הם לא פריארים, הם הכי חזקים בכפר ואף אחד לא יכול עליהם בקטטות. הם ינסו להתחשבן עם המשפחה של סרחיו ואם לא יצליחו אז כל אחד מהקיבוץ טוב בשבילם כי כאן כולם כמו משפחה, חמולה אחת, לא ככה?"

ואז פיבוש שאל את סעיד את אותה שאלה קיומית שגוסטבו שאל את השוטרים - "מי הטמבל שהכריח אותנו לבוא לכאן? מי האידיוט שחיפש איך להתחכך בראשים הקשים שלכם? תאמין לי סעיד שעם אידי אמין וכל הכושים שלו כבר היינו מסתדרים יותר טוב." 

סעיד אמר לו, "תירגע פיבוש. אין לך מה לדאוג עכשיו, כי עד שיעברו שלושים יום הם לא יעשו כלום לאף אחד. רק אחר-כך הם יחליטו מה לעשות - לפי הכעס שלהם."

***

פיבוש הורה לסעיד לבנות בכל המהירות ארון למסגד של כפר ברטוקה וביום השביעי אספו את כל המכובדים של הקיבוץ - כולל שוניה, בונק, והקולונלים - ונסעו לכפר ברטוקה. את גוסטבו לא לקחו איתם כי סעיד אמר שהכי טוב בשבילו שישאר תחת המיטה שלו כי אפילו שזה לא המנהג שלהם להרוג לפני השלושים עדיין קיים סיכוי שאיזה ילד חם מהשבאב לא יתאפק ויחתוך לו את הבטן כאילו היתה אבטיח.  

כשהמשלחת חזרה פיבוש אמר לסעיד, "זהו זה התקרית חוסלה ויש שלום ביניינו ובינם." 

אבל כשסעיד התחיל לחקור אותו איך בדיוק היה, ומה בדיוק אמרו הוא קבע בוודאות "אין שלום! כל המילים שלהם היו מסביב, כלאם פאדי, לא המילים הנכונות שצריך להגיד ולא ההבטחות שמבטיחים כשבאמת מתכוונים שנקמת הדם מבוטלת."

"אז למה הם לא אמרו בכל הפשטות שהם לא סולחים?"

"הם אנשים עדינים ולא רצו להעליב אתכם. ככה זה אצלנו."

***

אחרי חודש עשו לגובטבו משפט והוא קיבל עונש של חצי שנת שירות בתחנת מכבי האש של העיירה הסמוכה. בכל בוקר בשעה שמונה הוא היה יוצא לתחנה לשחק קלפים עם הכבאים ובארבע כבר היה חוזר הביתה.  סעיד מאד כעס על זה ואמר לפיבוש: "הנה מערכת המשפט של ישראל שהכי מתקדמת בעולם. יהודי דורס משפחה שלמה של ערבים ומקבל פרס לשחק שנה שלמה בקלפים בתחנה של מכבי-אש. מה אתה חושב שבחמולת ג'לג'ול יושבים מטומטמים? הם כבר הבינו שזו עבודה של השב"כ ועכשיו, אחרי שעברו שלושים יום, גוסטבו צריך מאד להיזהר וגם הבת של סרחיו יותר טוב לה שתתחבא, וגם האחים שלה, וסרחיו, והאשה שלו וכל הקיבוץ." 

"מה הם מתכוונים לעשות?" שאל פיבוש.

"מה אני יודע?" ענה סעיד, "לא חסר להם אפשרויות ומעכשיו הם כמו פצצה מתקתקת. יכולים לשלוח מישהו לתחנת מכבי-אש שיהרוג אותו שם, יכולים לשלוח בלילה מישהו לקיבוץ שיחסל משפחה שלמה בזמן שהם שוכבים כמו תינוקות במיטות שלהם, ויכולים לעשות על הכביש של ואדי ערה מארבים לרכב של הקיבוץ ולהכנס בו עם משאית. כל דבר יכול לקרות כי מעכשיו, אחרי שהם ראו שלא יוכלו להשיג את הצדק שלהם בבית המשפט הם יתחילו לעבוד לפי החוקים של הטבע שלהם."

הגברנו את השמירה על השער של הקיבוץ והחברים נסעו לתל-אביב דרך וואדי מילח. גוסטבו עבר לישון במתחם של הקולונלים על יד עץ התאנה והם הכניסו אותו לסבב השמירה שלהם בשעות שבין חצות לארבע לפנות בוקר, והסידור היה מתאים לו כי ממילא הוא לא הצליח להירדם מרוב פחד. הקולונלים  יעצו לגוסטבו להתרחק לגמרי מבילי והוסיפו, "ויותר טוב בשבילך שתיתן לסעיד הנגר לראות איך שאתה יורק על האדמה בכל פעם שהיא עוברת לידך כי הוא שטינקר מטבעו וכעת הוא מרגל אחריך מטעם המשפחה שדרסת. הערבי הזה כל כך פרימיטיבי שהוא מאמין שאם גבר יורק על עקבה טריה של אשה אז הוא כבר לא יוכל לשכב איתה לעולם." 

גוסטבו ביקש לחפף ושאל, "ואם אני ארק על האדמה שלה אבל אחר-כך, בעשר בלילה נניח -אני  אכנס  אליה-  הוא עלול לדעת?"

הקולונלים אמרו לו: "שלא יעלה בדעתך לנסות לרמות אותו, אפילו לא קצת. הוא טיפוס חטטן  שיודע הכל. אם אתה אוהב אותה אז לא כדאי שתסכן אותה, ואת המשפחה שלה."

 גוסטבו התיישב על שולחן הפיקוד של המוצב וכתב לבילי  שהוא כבר לא אוהב אותה ושהוא מנתק איתה את כל הקשרים. ירדו לו כך הרבה דמעות על המכתב שהיה צריך להחליף את הנייר שלוש פעמים. אחר כך, בימים הבאים, הוא מצא כמה הזדמנויות לירוק על העקבה שלה. 

***


איור מאת יעקב גוטרמן

בבוא החורף גוסטבו גמר את ריצוי העונש שלו ופיבוש אמר לסעיד: "סתם הכנסת לכאן פאניקה. עברה חצי שנה וכלום לא קרה לגוסטבו," אבל סעיד דבק בצדק שלו וקבע - "אין דבר כזה שאדם יהרוג מישהו ויצא נקי, תמיד אלוהים ימצא את הדרך להעניש אותו - לפעמים בעזרת בית משפט, לפעמים בעזרת המשפחה של הקרבן, ולפעמים בעזרת אדם אחר."

גוסטבו טס להודו להיטמע בצפיפות של ההמונים ולקולונלים הוא אמר, "אני לא יודע איפה אגור בשנים הבאות, ואל תצפו ממני למכתבים כי אני לא מתכוון לתכנן את הצעדים שלי.  רק בדבר אחד אני בטוח - שזה לא יהיה בארגנטינה או בישראל."

בארוחת הבוקר אמרו הקולונלים לפיבוש שגוסטבו נכנס לקיבוץ כמו נשר ועזב כמו עכבר. ופיבוש אמר להם: "יתכן והאלוהים של הערבים באמת העניש את גוסטבו באמצעות אדם אחר - באמצעות סעיד."  אנחנו נשמנו לרווחה על שהשתחררנו מהפצצה המתקתקת, ובילי אמרה לחברה הטובה שלה שושנה ג', "לא נורא, ממילא אחרי שהוא ירק על העקבה שלי הרגשתי שלעולם כבר לא אוכל לשכב איתו."


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: