יומן השנה / עמי בארי

 

יומן השנה

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עד לאותה שנה לא נהוג היה לחגוג את ראש-השנה בקיבוצנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

אבל כשהייתי רואה את החברים יוצאים מארוחת הערב, עוצרים לעוד ברכה, מתעכבים ליד מודעת החג, משתהים על המדרכות ומהססים לחדריהם, ידעתי שרצונם לחגוג במשותף את היחד הקיבוצי שלנו ומן הדין לתת דרור לרצון חשוב זה.

 

כך תוכנן הערב כשהלוז של הלוז הוא סוד כמוס שעיקרו יומן בו יראה וישמע הציבור מה עבר עליו בשנה האחרונה. ואל יראה הדבר קל בעיניכם. אז היה לנו טייפ סלילים אחד כבד ורב עוצמה שקיבל הקיבוץ כמתנה תמורת ההבטחה להיקבר בבית-הקברות שלנו (אבל זה שייך לסיפור אחר), היה פטפון מקרטע, מיקרופון מנדטורי מתכתי ומקרן שקופיות ידני. איך עושים מכל אלו סרט דינאמי זאת הייתה משימה מארץ המשימות.

 

לצורך הנושא הייתי חייב לרתום קודם כל את שני אנשי המפתח (רציתי להוסיף כאן תרתי-משמע, אבל גם זה שייך לסיפורים אחרים), האחים לבית בר-לב דן וחנן זיכרונם לברכה.

 

דן וחנן היו אנשי הביצוע בה' הידיעה. דן היה חשמלאי וצלם, בעזרת מצלמתו הנציח את כל אירועי הקיבוץ, אלא שלא תמיד מה שהיה רצוי בעיניו התאים ליומן ולא כל מה שהתאים ליומן היה מצוי באוסף צילומיו.

 

חנן היה המביא והמוציא בחשמליה ולמעשה בקיבוץ כולו. קול הטוסטוס שלו, בלילות סופה עם הפסקות חשמל, ב"קצר" פתאומי ברפת או בלול, באפלת חדרו של חבר שניסה לחבר מינוס לפלוס ולהיפך היה כפעמי המשיח בבואו ובצאתו. חנן היה האיש שכולם צריכים (מי לא זוכר את הפזמון ההוא כשהגיעו המקררים הראשונים לקיבוץ - "חנן נוזל לי מלמטה?") ברצותו לא היה סייג שיעמוד בפניו וברצותו היה יכול לפגוע בכל מה שלא התקבל על דעתו. לכן היה צריך לשתות אין ספור כוסות קפה בחברתם ולהגיע לשיתוף פעולה שיבטיח תוצאה נדרשת.

 

בסודי-סודות רקמתי וחיברתי אותם למשימה. ישבתי שעות אצל דן, ראיתי מאות שקופיות ובחרתי את העשרות שנראו בעיני, אם הייתה חסרה לי שקופית חיונית יצאתי עם דן והמצלמה וצילמנו את הדורש צילום.

 

כשהיו השקופיות בידי ישבתי וחיברתי את הטקסט (דברור) ליומן. כקריין פניתי לנדב ורדימון (ז"ל) האחד והיחיד שהיה בעל קול בס משובח וידע לעשות בקולו נפלאות לטובת המשימה.

 

כמקום הקלטה קבענו את אולם ההקרנה בבית-התרבות שלנו, עוד קבענו שנתחיל בהקלטה רק סביב חצות: - "אז," פסק דן נחרצות - "יענקל כבר יגמור את סיבוב כיבוי האורות שלו, קובוש יסגור את המים על הדשא, אברשקה לא יבוא לחפש פרטנרים לדומינו לילי במועדון, וסטפן יחפש משתמטים למשלוח עופות במקום אחר."

 

רצינו להוסיף כרזה גדולה על דלת האולם - "שקט מצלמים," - אך פחדנו שכמה ותיקות יחשבו שזה תור לנסיעה העירה ויבואו להירשם. לכן כיסינו את החלונות בבד שחור ובשעת הלילה היעודה התכנסנו ארבעתנו - דן, חנן, נדב ואני.

 

פתחנו עם הפטפון בקטע מלודרמטי מתאים ואז סימנו לנדב והוא החל לקרוא כפי שתודרך והפליא לעשות זאת ברצף אחד, בלי שום עיקוב או טעות. בסיום הופעל הפטפון שנית למוסיקת סיום רוגעת.

כשתם הכול היינו מותשים כהוגן והשעה כבר מזמן קרבה לבוקר המחרת.

 

"תשמעו" פסק חנן - "יש לנו את ההקלטה ביד, כעת הרעשים החיצוניים לא יפריעו לנו ואני צריך לסדר עוד משהו במחלקת החשמל בתל-אביב. ניפגש אחר-הצהריים!" וכך סוכם.

 

הלכתי לישון ובחלומי ראיתי איך רוח חמסין מכה בחלוני הפתוח והופכת את כל מגדלי השקופיות שכה עמלתי לסדר, קמתי ספוג זיעה, הוצאתי עט שחור ומספרתי את כל השקופיות בכדי שלא יקרה לי מה שזמם חלומי וחזרתי דואג למיטתי.

 

למחרת אחר-הצהריים עליתי לחדר ההקרנה שבאולם, נדב, חנן ודן כבר ישבו וחיכו לי. ביניהם על שולחן העריכה עמד מקרן שקופיות חדש ונוצץ עם מחסניות ענק, זום ופלא לא יאומן של חוט עם שלט-רחוק.

-         "מאיפה? מאיפה השגתם את הפלא הזה?" התפעמתי במלוא ליבי.

-         "מה הבעיה," גס ליבו של חנן, "הרי רק לפני חודש נשרפה משאבה במטבח, ורק לפני שבועיים הלכו שני פילטרים אז.."

-         "אז," התריס דן "אז שיקראו לנו לבירור אצל רכז-המשק אנו כבר נראה לו מאיפה ומי דואג באמת לקיבוץ."

-         "אז רשמנו קצת אחרת ומה זה חשוב?" זעף חנן

-          "העיקר שניגש כבר לעבודה," סגר נדב.

 

אז ניגשנו. כלי העבודה של חנן היו בעיקרם סכין גילוח ודבק, עברנו שקופית אחרי שקופית והתאמנו את התמונה לדברור. אם היה קטע קצר מדי ויתרנו על שקופית למורת רוח של דן ואם היה קטע ארוך הוא נחתך, קוצץ והודבק ביד הפלא של חנן, גם נדב נידב את קולו לצרכי תיקון ועריכה. לא תמיד הסכמנו יחד על הכול אבל לבסוף כשתש כוחנו סיימנו את הסרט, חזרנו ותרגלנו שהכול יתקדם כרצוננו ומיהרנו להחליף לבגדי חג שכבר התדפק על דלתותינו.

 

כשירד המסך הלבן על רוחב הקיבוץ המקושט וכשכבו האורות עלתה דממה גדולה מהקהל ואז התחילה המוסיקה ולאחריה שקופית ראשונה, קולו העמוק של נדב, שקופית ועוד שקופית - יומן שנה לתפארת.

 

התשואות, להן זכינו באותו ערב, היו מעל ומעבר לכל מצופה. ימים רבים התהלכנו מוקפים ברכות מקטנים וגדולים גם יחד. אפילו רכז-המשק לא קרא לנו לבדוק מי באמת דואג לקיבוץ חוץ מזה שיום-כיפור וסוכות כבר התחננו לבואם ולמי היה זמן לבירורים מיותרים.

 

לעיתים כשאני פוקד את בית-הקברות שלנו ורואה שם מצבות רבות וביניהן אלו של דן, חנן ונדב, אני חושב לעצמי שככה זה, זאת דרכו של עולם - אז לא היו מצלמות וידאו וברקו, לא היה לפ-טופ, לא דיסקים, דיסקטים ואיי-פונים למיניהם. אז לא היו צלם, עוזר צלם, מקליט, עוזר מקליט, איש-בום, עורך, עורך משנה, מפיק ושאר הפיקים.

 

אז הייתה פשוט הגאווה על מה שייצרנו, התקווה ליתר הישגים בשנה הבאה, הרבה - הרבה חמלה גם למי שלא כל-כך הצליח באותה שנה ובעיקר אהבה לבית שלנו.

 

"תחל שנה וברכותיה," בירכנו זה את זאת על שבילי חצרנו, לחצנו יד והאמנו שאנו מאחלים ומייחלים לכך באמת. זה סוד הקסם כולו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: