הסליק / עמי בארי

הסליק

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בשנים ההן שלטו הבריטים בארץ. האמת היא שהיום אנו אוהבים את כל מה שקשור בבריטניה: הכדורגל הבריטי, התיאטרון הבריטי, הערים, הנוף, מזג האויר הבריטי. אבל אז שנאנו את הבריטים בכל ליבנו.
איור מאת יעקב גוטרמן

איש לא אוהב שמישהו אחר, מעם אחר, שולט עליו ותהייה תרבותו מעולה ככל שתהייה. אנשי הארץ לא יכלו לסלוח לשלטון הבריטי שמנעו עלייה חופשית ארצה, שלא איפשרו רכישת נשק והקמת צבא עברי ושעשו ככל יכולתם בכדי להכשיל הקמת מדינה ליהודים בארץ-ישראל.

 

היה ברור שיום אחד יעזבו הבריטים את הארץ והמאבק המזויין נגד צבאות ערב, שישבו בגבולנו, יפרוץ ויהיה קשה ומר. לכן היה הכרח לאגור נשק לקראת הימים הקשים שיבואו. אבל הבריטים התנגדו לכך בכל כוחם. הם ערכו חיפושים, עשו מעצרים בישובים וניסו לעשות הכל שהארץ תשאר קטנה וחלשה.

 

מחשש שהנשק המועט שהיה בישובים יתגלה - נהגו להסתירו במקומות שאיש לא יוכל למצוא. וכך השתמשו במיכלי מתכת מיוחדים שנקראו "סליקים". את הסליקים שהיו בתחילה בתוך כדי חלב הטמינו במקומות מסתור בקיבוץ ומחוצה לו. שם אוחסנו כדורים, אקדחים ורימונים, והיו גם סליקים מחביות מתכת, גדולות בהרבה, ששימשו להצפנת רובים, סטנים ונשקים אחרים.

 

בגלל החשש שמא ידלפו המקומות בהם הוחזקו הסליקים ויגיעו לידיעת הבריטים - נשמרו הדברים בסודי סודות ורוב רובם של חברי הקיבוץ לא ידעו על קיומם ומיקומם.

 

היו רק שלושה חברים שידעו היכן הם טמונים, אלו היו שלושת האחראים על הבטחון בקיבוץ. האמת שגם שלושת האחראים היו לרוב בלתי ידועים. החשש שמא ייתפס אחד מהם ובעזרת לחץ ועינויים יגלה את מקומות הסליקים היה גדול מאד. לכן נהגו לשמור בסודי סודות את שמות האחראים על הבטחון. אבל אצלנו, כמו גם בהרבה מקומות אחרים, אפשר היה לנחש מי מתעסק בעניינים שהשתיקה יפה להם. ההתלחשויות בינם לבין עצמם, המבטים המיוחדים, ההערות שנזרקו פה ושם בחצר ובעיקר ארשת הפנים החשובה, המיוחדת, הסגירה לרוב את אנשי הסודות החשאיים שלנו.

 

מדי זמן, בלילות אפלים, היו השלושה יוצאים וחושפים את אחד הסליקים. פותחים את החבית או הכד, מוציאים ממנו את הנשק שהיה עטף בסמרטוטים משומנים בכדי שלא יחליד. מחטטים ומנקים אותו מכל צדדיו וקרביו, בודקים את איכות התחמושת, ולאחר מכן משמנים, עוטפים, סוגרים הכל ומטמינים שוב במחבוא.

 

ב"שבת-השחורה" (29.6.46) נערך חיפוש גדול של נשק בכל הארץ. גם לעין-החורש הגיעו הבריטים. הם עברו בין חדרי המגורים, ברפתות, בבתי המלאכה. הפכו כל מבנה ופינה, השתמשו אפילו במכשיר מיוחד לגילוי מתכות, אבל הסליקים לא נחשפו. אז הקימו מכלאות מגדרות תייל, עצרו חשודים ורבים מהם נלקחו למאסר בלטרון וברפיח, אבל איש לא ידע ולא גילה היכן הסליקים, מה שמראה שעבודת ההצפנה של אנשי הביטחון שלנו הייתה יסודית ורצינית.

 

אני חייב להוסיף גילוי שמיועד אך ורק לילדי הקיבוץ שלנו - אחד מאנשי הביטחון האלה סיפר לי לפני כמה שנים שעדיין יש שני סליקים מוצפנים בקיבוץ: האחד... (אני חייב לעצור כאן כי אולי עוד אסור לגלות את הסוד - מישהו יכול לבוא ולחשוף דברים שעדיין אסורים בחשיפה).

 

נחזור איפוא לסיפורנו: לילה חורפי אחד יצאו השלושה לבדוק את הנשק שנמצא בסליק מתחת לאקליפטוס שליד הקיר המערבי של הפחחייה הישנה. הם הוציאו את הנשק וכשגמרו לשמנו נפל אקדח אחד קטן לתחתית הסליק ואי-אפשר היה להוציאו משם בשום צורה. הם ניסו להרימו בעזרת מקל ארוך ולא הצליחו, הם שילשלו חבל לולאה ולא הצליחו ולבסוף כיפפו חוט ברזל וניסו בעזרתו "לדוג" את האקדח אבל גם זה לא עזר. בינתיים הלך הלילה והתקצר ואם יאיר הבוקר יראו כולם היכן טמון הסליק וסכנה גדולה נשקפה לו ולתוכנו. לכן חייבים לפעול במהירות.

 

מה עושים? חשבו וחשבו ואז הציע מישהו לחפש את חבר הקיבוץ הקטן והרזה ביותר, להורידו אל תחתית הסליק והוא יוציא את האקדח הסרבן.

 

אשמורת שלישית כבר התדפקה במזרח, עוד מעט יעלה השחר. מישהו צועד בשקט ובמהירות לכיוון הצריפים השרויים בחשיכה, הוא מגיע לצריפם של קרולינה וסניה ומקיש על דלתם.

"סניה קום! אנו צריכים אותך! בוא מייד למגדל המים!" נשמעת לחישה רועמת.

 

סניה לא שואל שאלות. אז, כשקראו למישהו לבוא, הוא הבין שיש משהו חשוב ובלי לשאול שאלות הלך להיכן שנקרא. הוא ממהר להתלבש ובשקט מזדרז אל מגדל-המים. שני אנשי הביטחון מחכים לו. הם קושרים את עיניו ומוליכים אותו אל פינת מבנה הפחחיה מתחת לאקליפטוס, אל הסליק החפור באדמה. כאן מסבירים לו את הבעיה. מנסים להכניסו לסליק הקטן אבל לא מצליחים, הזמן מתקצר וחייבים להזדרז. הם משכיבים אותו על הארץ, מחזיקים ברגליו וכשידיו לפנים וראשו למטה משלשלים אותו פנימה. הוא ממשש בידיו בתוך החושך ומוצא את האקדח. חיש קל מעלים אותו חזרה. הוא מוסר את האקדח למי שצריך. מישהו מלווה אותו למגדל המים ורק אז מוריד לו את הצעיף שאטם את עיניו.

"אל תספר כלום על מה שהיה הלילה!" הוא נפרד ממנו ושניהם ממהרים כל אחד לדרכו.

 

סניה ממהר לחדרו. כשהוא מסתכל מזרחה הוא רואה כבר את תחילת זריחתו של האופק. הוא לא חוזר למיטה, אלא מחליף את בגדיו מלאי העפר, לובש בגדי-עבודה ויוצא ברגל אל גן-הירק.

מדי פעם הוא נעצר ליד עץ או שיח מסתכל ימינה ושמאל, מנסה לנחש היכן היה בלילה אבל לא יודע לזהות את מקום הסליק.

 

עוד ימים רבים נדמה לו לפתע שהוא מזהה את המקום הלילי אבל מייד הוא חוזר ומתפקח: "מוטב לא לשאול ומוטב לא לדעת" הוא חוזר ואומר לעצמו. ו"בעצם" הוא מוסיף ומהרהר, "מי יודע אם הייתה זו בכלל מציאות או שאולי חלמתי חלום?"

 

עברו שנים. הבריטים עזבו את הארץ. הערבים נסוגו מקרבות מלחמת העצמאות. הקיבוץ פרח וגדל ואיתו הפחחיה שהפכה להיות בית-חרושת גדול לחביות והועברה למקומה החדש כדי לפנות מקום למבנה אחר. ואז הורידו גם את האקליפטוס שבגר עם הקיבוץ, ובין שורשיו נחשף הסליק ואיתו גם הסוד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: