שלח נא את עמי / עמי בארי

שלח נא את עמי
מאת עמי בארי, עין החורש
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

את משכב בתוליי תכננתי ימים רבים.  הייתי אומר  לאדווה שאני יוצא לריצה בכדי לשמור על כושר,  נועל נעלי התעמלות ורץ  כמתאמן בשדות ובפרדסים נושם ונושף תר אחרי המקום המיועד האחד ואין שני לו, מדמה אותי ויותר אותה מתחת לעץ בפרדס, על חבילת קש בשדה, מצע עלי איקליפטוס בחורשה או ספסל זנוח במקום כזה לפחות.

ואז מבטל הכול וממשיך לרוץ (לא במקרה הייתי באותה שנה אלוף המוסד בריצה למרחקים ארוכים).


איור מאת יעקב גוטרמן

לבסוף, כמו שזה קורה תמיד, מצאתיו בלא כוונה. יום אחד גויסנו לפרוק שקי דורה, שהגיעו מהיכן שהגיעו, לבריכות הדגים.  על דופן אחת הבריכות, מול ה"נזיר",  ערמנו ערימה גבוה וארוכה נאה ומסודרת, מוגבהת בצדדיה ושקועה במרכזה רכה מוכנה ונכונה, כאילו לפי הזמנתי.

כעת ידעתי שכל שעלי לעשות הוא לקחת את אדווה לשם, ושם קיוויתי יקרה האירוע הגדול.

אדווה נקראה כך משום שאביה היה איש הצי ובתור שכזה אהב את הים ואדוות גליו. כיוון שנעדר רבות מביתו נשלחה אלינו אדווה כילדת-חוץ וזכיתי להכירה, להתיידד עם בלונד שערה, פניה הנאות ותבונתה השתקנית שהייתה בעיני היפה בכל תכונותיה. במשך הזמן חיזרתי אחריה,  הצעתי את חברותי וזכיתי בתשובתה החיובית ומאז התחלתי לתכנן את מבצע התבגרותי.

בריכות הדגים אינן מרוחקות  מהמשק, אולי קילומטר.  פעמים רבות היינו מטיילים יחד הלוך וחזור, מתקרבים לאט, נוגעים מעט, וכשנתנו ידיים  הרגשתי את עצמי כמו מרקו פולו, או קולומבוס לפחות. (גם אדיסון יגיע לאחר הנשיקה הראשונה).  כעת לא נותר לי אלא להחליט על יום ושעת הש', לצאת לדרך ולגלות עולמות חדשים ונסתרים במו עצמי.

ואכן ערב אחד, לאחר שנסתיימו פעולות התנועה בקבוצתה וקבוצתי, צעדנו יד ביד אל השדה, המשכנו לבריכות, אל  ערימת השקים הגבוהה ואל בור משכבנו שהכנתי בין הזמנים.

ישבנו חרש, שנינו רועדים ולא מקור, שפתינו, ידינו, נשימתנו נעתקים ורק הדממה והחושך עדים לליבנו המפרפר כרוצה לפרוץ החוצה.

ואז, כשכבר כמעט אזרתי את האומץ הדרוש (כמה שזה קל בחלומות, וכמה שזה קשה כאן על השקים) ראיתי ממרחק קרן אור מצביעה אל כיוון השמיים ונעה  מצפון לדרום, משער המשק לשדה, גולשת ומתקדמת לכיוון הבריכות. הסתכלנו מוקסמים באור הבוקע את החושך, הטרטור המוכר גילה לי שזה  ה"בולדוג", רכב המדגה שיוצא ודאי לסגור או לפתוח  מעברי מים בין הבריכות. הרכב נע לאיטו, כאילו זמנו בידו, מרחוק שמענו מישהו שר שיר של פול רובסון, ומהר מאד זיהיתי שהיה זה מישה שריר שזייף להנאתו כשהוא נוהג ברכב המדגה שהיה מין רכב בולדוג בריטי ישן, ששרד אינספור מלחמות ונפילות לבריכות הדגים, חזיתו פחוסה כמו כלב בולדוג ומכאן שמו.  כעת קרטע לעברנו.  שמתי לב שהוא ממשיך ישר ומתקרב אל ערימת השקים.  שנינו גלשנו אחורנית והתחפרנו בבור מחפורתנו.  כעת רעדנו לא מתשוקה אלא מפחד.

מישה שריר  היה האיש החזק בקיבוץ.  בכוחו העצום היה סוחב יותר שקים מכל אחד אחר,  דוחף רכבים ששקעו (לרוב באשמתו),  שובר כל דבר שלא עמד במקום שמישה חשב  ומחבל במכשירים עדינים שלא תפקדו לפי הבנתו, לכן קראנו לו כך ולא כשמו – מישה שרייר. משגרם יותר נזקים מתועלת, מרוב כוונות ורצונות,  מצא לבסוף  את מקומו במדגה, שם בלבד הביא את שריריו לכיוונים חיוביים. 

הבולדוג התקרב עד למרחק מטרים ספורים מאיתנו, השירה הרועמת לא נפסקה, כעת היה זה  –"שלחחח נא את עמייייייי."  

הרכב נעצר.  האורות לא כובו אלא המשיכו להאיר את ערמת השקים, אבל רק עד מחציתה, ואנו היינו מוסתרים בחושך, שומעים ולא נשמעים, רואים ולא נראים. מישה ירד, ניגש אל  הבריכה, הוריד את מכנסיו, נכנס למים ברעש גדול והוציא כמה קרשים מהנזיר בכדי לאפשר למים לזרום לבריכה אחרת.  כשהיה מרוצה ממעשיו, מיהר לצאת מהמים, לקחת משהו מדלת הנהג, ולגשת אל חזית הבולדוג, לאור הפנסים לבש תחתוני טריקו ארוכים ואפורים ("תחתוני-חבר" בפינו). כעת חזר לזמזם, הוריד את תחתוניו, ובעסק גדול התחיל מנגב בסמרטוט לבדיקת שמן,  תוך שהוא ממהר אל מישה ינוקא, הופך בו והופך וממשיך לזמר בנחת את "שלחחח נא את עמייייי".

אדווה שכבה לידי, מבטה היה כמבטי, אבל בגבה וזרועותיה, התחילו לעלות זרמים רועדים של צחוק שעמדו להתפקע, לפרוץ ולהסגיר את מחבואנו. הרגשתי שעוד רגע ואנו מתגלים וחרפתנו מובאת לידיעת הציבור.  באלף מבטי איום ועם יד על פיה עצרתי את אדוותיה מלפרוץ, כשאני שותף כמעט לזרמיה.

 כשגמר מישה את סיבוב הופעתו, בדק וגילה שהכול יבש (ממים) ותקין, לבש את תחתוניו (אני נשבע שהיו אלה אותם תחתונים). עלה על הרכב, הסיעו אחורנית, קרן האור הסתובבה ופנתה מזרחה וצפונה עוד רגע וכבר ראיתי איך האינטימיות יורדת לאיטה אל מחבואנו.

אבל אדווה קמה, ניערה תלתל וקמט וביקשה לחזור הביתה.  כל תוכניותי היו כלא היו.  ירדנו ממשכבנו מהרהרים במה שמהרהרים, שותקים כמעט כל הדרך חזרה. 

רק כשהיינו כבר קרובים מאד לשער פנתה אלי  הסתכלה בפני שלא הצליחו להסתיר את אכזבתם ולחשה:  "את עמי נשלח פעם אחרת" ופרצה בצחוק ובריצה.  שנייה עמדתי על מקומי ואחר רצתי אחריה ואיתה.

למחרת נעלתי שוב את נעלי ההתעמלות הבלויות שלי ויצאתי לריצה מחודשת, היעד לא ידוע...


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: