הסיפור שלא סופר - לזכרו של רפי שפירא / עמי בארי

 

הסיפור שלא סופר

לזכרו של רפי שפירא

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נדברנו להיפגש אבל כמו תמיד זה איכשהו לא יצא. וכך, כמו תמיד, אני פה, ליד שולחן הכתיבה שלי והוא שם, קילומטרים ספורים צפונה, המרחק הוא כלום והקרבה אפילו פחות מזה אבל משהו חשוב פחות צץ ופתאום הכול מאוחר מדי.

איור מאת יעקב גוטרמן

נדברנו להיפגש אבל כמו תמיד זה איכשהו לא יצא. וכך, כמו תמיד, אני פה, ליד שולחן הכתיבה שלי והוא שם, קילומטרים ספורים צפונה, המרחק הוא כלום והקרבה אפילו פחות מזה אבל משהו חשוב פחות צץ ופתאום הכול מאוחר מדי.

 

בשיחה האחרונה בינינו הוא ביקש שאבוא לחוג שיזם ואני סיפרתי לו שמצאתי שיר באיזה קובץ מדצמבר 1932 שנקרא "הוראת המגבית" מס'  1 ובו שיר של מישהו בשם משה טיטלמן המדבר על תחילת ההתיישבות בעין-החורש ועין-שמר. ושוב אני מגלה, איני יודע באיזו פעם, עד כמה שני הקיבוצים שלנו דומים. סיכמנו שאת השיר אקריא בפגישה המתוכננת אבל, שוב כמו תמיד, נשאר רק התכנון והשיר.

 

קשה לי להגיד מתי הכרתי את רפי. נדמה לי שהוא היה שם תמיד - במשחקי הכדורעף הסוערים בין עין-שמר לעין-החורש, בתהלוכות האחד במאי ברחובות תל-אביב, במקהלה המשותפת בגבעת-חביבה, בסמינרים, במחנות האזוריים ואחר-כך בכנסי מחנכים בסמינר.

 

היינו מחליפים רישומים והגיגים ואני תמיד נתקנאתי בו על יכולת האבחנה שלו, על הראיה האופטימית מלאת ההומור שלו ועל האנושיות שלו "המנטשיות" כמו שאמרנו פעם.

 

לפני עשור מוניתי כרכז סמינרים והדרכה בתנועת ה"שומר-הצעיר" וכל פעם שיכולתי הייתי בא עם החניכים אליו לעין-שמר, ללול בו עבד. בהיחבא הייתי פורק כמה חבילות קמח (הוא לא היה מסכים לקבלן בשום אופן) והוא היה מוציא מין גיגית אלומיניום ענקית, מערבב קמח עם מים, מוסיף מעט מלח לש עד אין-קץ, מדליק אש ויוצר את הפיתות היותר מופלאות שהכרתי. תוך כדי עשייה היה מספר סיפורים והחניכים המוקסמים היו לומדים דרך האף, הפה והעיניים מהו עיקר ומה טפל, מה גרנדיוזיות מנופחת ומה פשטות אנושית ומה היא דרך חיים של "הגשמה-אישית", מילה שלא הוזכרה אף פעם כלשונה בשיחות אלו אבל נרמזה מכל מילה וג'סטה שעשה האיש הדובי הזה.

 

כשביימתי את חגיגות השישים בעין שמר, בניתי קונספט שבו כמה אנשים מספרים איך הגיעו לקיבוצם. אחת המספרות הייתה פרלה שהגיעה לעין-שמר עם הגרעין המצרי. בין יתר הדברים סיפרה איך התייחסו אליהם הוותיקים הפולנים בזלזול מוחלט, איך היו משוכנעים שבאלכסנדריה מהלכים תנינים ברחובות וכל תלמודם בא מהיאור, איך ראו בהם כוח אדם לעבודה בלבד ובעיקר איך החליטו לנתק מגע איתם כאשר התברר שהם קיצוניים בדעותיהם הפוליטיות ושייכים למחנה השמאלני שאותו הנהיג משה סנה, שאיים לפלג את חישוקי התנועה ומוסרותיה.

 

אחרי אחת החזרות ישבתי עם רפי והוא ביקש להוסיף לי פרט לא ידוע לסיפורה של פרלה.

הוא סיפר לי שכשהוחלט על הוצאתם של ה'סנאיסטים' מהקיבוץ הם הסתגרו בכמה צריפים והכריזו על שביתת רעב. אבא שלו 'בנק' לא יכול היה לקבל שנערים עושים שביתת-רעב בקיבוץ, אבל דין התנועה הוא דין ואין מערער אחריו. למרות זאת היה בנק מתגנב לצריפיהם, מטמין בכיסי הבנאי העצומים שלו ירקות, ביצה או שתיים וכמה פרוסות של לחם ודוחף לידיהם בכדי שיהיה להם משהו לאכול. והם, למבטו המפציר, אפילו הם שובתי הרעב הקומוניסטים הקיצוניים ביותר לא היו יכולים לסרב ומקבלים את מנחתו. ורפי הוסיף וסיפר:

 

"אחרי כמה ימים הועזב הגרעין המצרי לחולון, אז הייתה זו התחלה של עיר בתוך ים חולות. לא היו להם קרובים או חברים בארץ שיעזרו להם לנחות במקום החדש, לא הייתה להם עבודה. כולם שוכנו בבית אחד, מין קומונה של רעבים. לא היה להם מה לאכול. אבא שלי לא יכול היה לשמוע על מצבם והוא החליט שהוא חייב לעשות מעשה. הוא התגנב למשק הילדים, לקח משם תרנגולת, החביאה תחת חולצתו ונסע עימה לחולון בכדי להביא לחברי הגרעין.

 

כשהגיע אליהם נתן להם את העוף ואמר: "שיהיה לכם לשבת" וגם הוא - הנותן - התבייש במצב אליו הגיעו כולם."

 

רפי היה נרגש מאד כשסיפר לי זאת, הוא אמר שזה סוד במשפחה, שאנשים לא יבינו איך אבא שלו גנב מהמקום שהיה שלו יותר מכל דבר אחר בעולם - עין-שמר.

 

ביקשתי ממנו לחשוף את הסיפור ולשלבו במופע, אמרתי לו שבזכות צדיק אחד כבר נעשו סליחות רבות ושזה חסד גדול לאביו ומתנה לקיבוצו ביום חגו.

 

אבל רפי התעקש בסירובו: "להגיד בחג השישים שאבא שלי היה גנב? את זה אני לא מוכן".

 

חג השישים היה הצלחה גדולה. בסוף הערב ניגשו רבים לברך ולהודות, רפי היה אחד האחרונים שבהם.

- "אתה יודע" אמר "אולי צדקת, אולי היה צריך לספר גם את הסיפור הזה"

- "בוא נסגור שנחשוף אותו בעוד עשרים שנה" חייכתי לרפי.

 

היום, כשאנו עשרים שנה מאז, רפי איננו והסיפור, כדרך כל הסיפורים, נשאר הזיכרון היחיד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: