רק לא שם, רק לא שם! / עמי בארי

!רק לא שם, רק לא שם
מאת עמי בארי, עין החורש
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

בחופש פסח היו הורי לוקחים אותי לנסיעת כייף לתל-אביב. אימא הייתה מתארגנת מראש, הולכת למחסן ומזמינה, לפני שמישהו אחר ייקח, בגדי נסיעה לי (ולעיתים גם לה).

כך הולבשתי חגיגי, בבגדי יום טוב. במיוחד התגאתי בזוג מכנסיים קצרים, שהגיעו עד לברכיי, בצבע אפור מפוספס עשויים מבד צמר עבה.

בתל-אביב טיילנו וחלמנו ליד חלונות הראווה, ליקקנו גלידה, התאהבתי בקרובת משפחה שהלכה איתנו לקולנוע, נלחמתי עם בני הדודים בהתזות מסיפולוקס ואימא קנתה תיק מעור חום חדש ומצוחצח.  כשעלינו על האוטובוס בדרך הביתה חלמנו, שנינו,  על מסענו המלהיב ועל הבטחותיה של העיר הגדולה.

עד כדי כך חלמנו שלפתע התעוררנו ואנו כבר בתחנת כפר-הרואה, מיהרנו לרדת, חצינו את הכביש ואז גילתה אימא שהתיק החדש לא איתה, היא שכחה אותו באוטובוס.

מה עושים? איך משיגים את האוטובוס המתרחק? ומה איתי? שנינו עומדים אובדי עצות אבל ברגע זה נעשה לנו נס ורכב נעצר לידינו, היה זה ד"ר אשכנזי, רופא הבהמות ממעברות.

מדי פעם היינו הולכים לרפת לראות איך הוא מקפל את שרוולו ומכניס יד ארוכה לשם, קורץ לנו ושואל אם גם אנו רוצים להכניס את היד לגועל הזה. לעיתים כשהיה גומר את עבודתו ראינו שעל שרוולי חולצתו, נשארו רמזים לעבודתו המעמיקה והתפקענו מצחוק. והוא בחביבותו היה צוחק איתנו ואומר משהו בשפה בולגרית, משם עלה ארצה.  גם אימא עלתה מבולגריה. עם השנים למדתי שכל הבולגרים קרובים וכך כנראה שגם ד"ר אשכנזי  על שרווליו המוכתמים  קרוב של אימא, ואולי גם שלי.  ד"ר אשכנזי עצר לידינו, אימא הסבירה לו במהירות את מצבה ודחפה אותי למושב האחורי – "הוא יביא אותך לעין-החורש" אמרה, "אני טסה להשיג את התיק".

התיישבתי מאחור וד"ר אשכנזי הפליג בדרך הביתה ואז גיליתי ששתי בנותיו, שהיו מבוגרות בהרבה ממני, יושבות מאחור. כשראו אותי במכנסי הצמר הקצרים פרצו בצחוק.  הד"ר ניסה להסותן, נזף בבולגרית אבל זה רק הצחיק אותן עוד יותר, הן קרצו, עשו פרצופים ולגלגו בשמחה. התכווצתי אל הדלת, וכשראו השתיים את פחדי, החלו מתקרבות אלי, לפתע שלחה הגדולה  משתיהן  אצבעות ארוכות, עומדת לצבוט את רגלי החשופה.  נצמדתי אל הדלת ובלי כוונה לחצתי על ידית הנעילה, הדלת נפתחה באחת ואני אחריה ואיתה…

 

אימא הגיעה לחדרה, בתחנה ירדה ושאלה את הסדרן ואכן מצאה שנהג האוטובוס גילה את התיק והשאירו למשמרת בתחנת חדרה, פעם היו נהגים כאלה.   אחרי כמה דקות עלתה על האוטובוס של גרשון בדרך הביתה, שמחה וטובת לב סיפרה לו על תיק העור שקנתה. כשהתקרבו והיו כבר בין  גבעת-חיים לעין-החורש ראתה עגלה עם סוסה ועליה שולים העגלון, בלה החובשת, חשקה המטפלת ועל ברכיה ילד חבוש כולו, רק המכנסים הקצרים גילו לה שזה אני.

הצעקה נשמעה מגבעת-חיים עד עין-החורש.  גרשון עצר, אימא רצה אלי, טיפסה על העגלה שמיהרה אל ד"ר אייבל בגבעת-חיים.

רק כעת חזר אלי זיכרוני, נזכרתי בבנות הלועגות, בדלת הנפתחת בתנופה, בכביש המתקרב אלי ובטעם הדם שבפי.  לא בכיתי ובלה, שחבשה אותי במרפאה,  אמרה שיש לי כנראה שוק וזעזוע-מוח רציני ואיני מבין מה קורה לי.

נכנסנו לצריף המרפאה, אל ד"ר אייבל.  ואז כשראיתי אותו, נזכרתי בבדיקות שהיה עורך לנו כשהוא דוחף אצבע אל מתחת לשקית ההיא ואומר לנו להשתעל, והשיעול מכאיב למטה ולמעלה והעלבון פי כמה.  קפצתי ממקומי כשידי מסתירה את מפשעתי, רצתי לאימא וצעקתי:  "רק לא שם, רק לא שם!"

בלה הסתכלה אל אימא, אימא הסתכלה אל ד"ר אייבל והוא הסתכל עלי, חייך פתאום ואמר: "זה סימן שאין לו שוק ואין לו זעזוע-מוח, סעו הביתה, הפצעים ייעלמו תוך כמה ימים".

וכך עלינו על העגלה הביתה, שולים העגלון,  בלה החובשת, חשקה המטפלת, אימא ואני. אוחז בתיק העור החום החדש.  שומר שהפעם הוא יהיה איתנו עד סוף המסע.

 

 

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: